יש לי לפעמים תקופות שלא מפסיקים להתקשר אלי, באים אלי הביתה בהפתעה, קופצים עלי בחיבוקים ומספרים לי כמה שהתגעגעו אלי... ויש ימים שזה פשוט לא קורה, למעשה - אני מוצאת עצמי לבד. 

חברים באים והולכים, יש את אלה שתמיד יהיו איתך לא משנה מה ותוכל לשתף אותם בהכל בעיניים עצומות ולהיות בטוח במיליארד אחוז שסודותייך הולכים עימם לקבר, ויש חברים שמחייכים אלייך ומאכילים אותך בסיפורים של כמה אתה חשוב להם וכמה הם אוהבים אותך, אבל בתכלס פונים אלייך רק כשהם צריכים משהו, רק כשמשעמם להם ובא להם להעביר את הזמן ורק כשהם לבד והם יודעים שאתה תמיד תעמוד לרשותם, פראייר.

חברים אמיתיים נמדדים בזמן אמת, והשבוע קיבלתי הוכחה חדה לכך. את יום העצמאות העברתי לבד, שוב. תמיד אותו סיפור, כמה ימים לפני החג כל החברים נרגשים, מתכננים מה לעשות בערב החג, אבל כשמגיע הרגע המיוחל - פתאום ההוא הבטיח לחברים שלו שהוא איתם, ההיא חטפה חום 80 מעלות, האחרת שונאת את הספריי והערסים והאמנים שבאים ומחליטה לוותר ולאט לאט אחרי מעבר על כל רשימת אנשי הקשר בפלאפון, נותר להשלים עם העובדה, מותק את החג הזה את תעבירי בבאסה.

אז בניגוד לשנה שעברה שנתקעתי בבית לבדי, החלטתי השנה ללכת עם ההורים (לעזאזל אני ממש אוטוטו בת 18 ועדיין חוגגת עם ההורים, יותר משפיל מזה?) והאמת שלא היה כל כך גרוע, ראיתי מופע זיקוקים מרהיב והלכתי להופעות של האמנים והסטנדאפיסטים האהובים עלי, ההורים דווקא הפתיעו אותי לטובה והוכיחו לי שלמרות שחברים באים והולכים - הם יהיו בשבילי שם תמיד. וחוץ מזה הכל עדיף על להישאר בערב החג לבד בבית.

אני והאקס שלי ר' ניסינו לשמור על קשרי ידידות - זה היה צעד ממש לא קל עבורי כי לרוב אני לא שומרת על קשר עם אקסים. בהתחלה הוא היה מתקשר ושואל לשלומי, בודק איך אני מתמודדת עם המצב, לאט לאט לקחתי מאמץ והתקשרתי גם אליו - ואז איכשהו מצאתי את עצמי רודפת אחריו, אפילו בתור ידיד אני מרגישה שאני זו שרוצה יותר ומשקיעה יותר. מתי הוא מתקשר אלי? כשהוא יוצא לטייל עם הכלבה? כשהוא בדרך לחברים? אני לא הבובה שלך! לא למטרת שעשוע ולא למטרת העברת הזמן, אם אתה כבר מתקשר וזורק לי כל מיני משפטי קיטש של "אני מת עלייך" , "את משהו מיוחד" , "שתדעי לך שבאמת איכפת לי ממך" לפחות תתאים את המעשים למילים היפות שאתה זורק. 

אז שלחתי לו אסמס שזה מרגיש לי צבוע וזה חייב להיפסק - אין תגובה.

התקשרתי פעם אחת - אין מענה.

פעם שניה - עדיין אין מענה.

פה כבר נשבר לי - אתה נטשת אותי. נטשת אותי לבדי בשלב שאני הכי זקוקה לך שתתמוך, לא הלך בנינו כקשר רומנטי, רצית להיות ידיד? תתפקד כמו ידיד ולא כמו אידיוט, הכי קל להתעלם ולהעביר הלאה, סך הכל מי אני בשבילך? אקסית? גם זה לא ממש נחשב? כולה שני אנשים זרים מערים שונות שכל אחד חי את חייו, אני כלום בשבילך - כנראה שזה היה צריך להיפסק עוד מזמן, או בכלל לא היה צריך להתחיל בנינו כלום מההתחלה.

לקחתי את הכדורים, הכדורים ששנים אני נלחמת שלא לגעת בהם כי הם כמעט הובילו אותי לאשפוז, הכדורים הללו שהפצרת בי שלא לקחת...

ממילא לא איכפת לך, גם לי לא איכפת - ואם יום אחד אעלם, אז זה אומר שזמני הגיע. 

אם הגעתי למצב שבו אני תלויה באנשים בשביל לא ליפול, מעדיפה כבר ליפול אבל עם כבוד עצמי.

יולי.

עריכה:

הלילה הלכתי למופע רוק של ברי סחרוף, נתן גושן ועוד כמה להקות בתחילת דרכן אך מוצלחות ביותר, שתיתי בירה, נדחקתי בשורה הראשונה באמצע וקפצתי ושרתי כאילו אין מחר ושמתי זין על כולם, הכרתי אנשים, השתחררתי מכל הלחץ הנפשי שמוטל עלי, אני יודעת שהכאב יחזור כשאתעורר אבל לפחות יש לי אושר קטן וזמני וכמה פיסות של זיכרונות ...

היום צפיתי בפעם הראשונה בסדרה "מד מן" אחרי המלצה שקיבלתי מהמורה שלי לפסיכולוגיה. הסדרה הזו מציגה את השוביניזם והיחס העליון שהיה לגברים על נשים (גם היום זה כך אבל בהשוואה לעבר יש שינוי ניכר במעמדות). הגברים עובדים במשרות בכירות בעוד הנשים (חוץ מאחת שהגיעה לפסגה בזכות אביה) משרתות אותם במשרות כמו מנקות, מזכירות, מחלקות קפה ולרוב גם סתם כאובייקט מיני שאפשר ללטוש בו עיניים ולשלוח ידיים - בכל עת ובכל שינוי קל במצב הרוח, החל מרגשות חיוביים ועד לשליליים, פשוט סקס - בלי רגשות, בלי מחוייבות - כי ממילא לאישה אין דבר יותר טוב שהיא יכולה לעשות.

קטע שממש תפס אותי היה בפרק הראשון, במסעדת יוקרה יושבים להם מנכל בכיר בחברת פרסום ואיתו אישה שמנהלת חנות שהוריש לה אביה, שניהם מנהלים להם שיחה:

הפרסומאי: "למה את לא נשואה?"

האישה: "אתה שואל מה לא בסדר אצלי?"

הפרסומאי: "פשוט את אישה יפה ומשכילה, את לא חושבת שחתונה ומשפחה יעשו אותך מאושרת יותר מכל הכאב ראש שמתלווה למריבות עם אנשים כמוני?"

האישה: "אם לא הייתי אישה, היה מותר לי לשאול אותך את אותה השאלה. ואם לא הייתי אישה, לא הייתי צריכה לבחור בין ללבוש סינר לבין הריגוש בלהפוך את החנות של אבי למה שתמיד חשבתי שהיא צריכה להיות".

הפרסומאי: "אז זה העניין. לא תתחתני כי את מוצאת ריגוש בעסקים..."

האישה: "זה, וגם...אף פעם לא התאהבתי".

הפרסומאי: "היא לא מתחתנת כי מעולם לא התאהבה...אני חושב שכתבתי את זה פעם כדי למכור גרביונים."

האישה: "לאנשים רבים אהבה היא לא רק סיסמת מכירות".

הפרסומאי: "את מתכוונת לאהבה - לברק המחשמל בלב, כשאי אפשר לאכול, אי אפשר לעבוד ופשוט... בורחים כדי להתחתן ולהוליד ילדים. (האישה מביטה בו בתדהמה) הסיבה שבגללה לא הרגשת ככה היא כיוון שזה לא קיים. מה שאת קוראת לו אהבה הומצא על ידי אנשים כמוני, כדי למכור גרביונים."

כל הפנטזיות שיש לנו על אהבה, הם מה שמוכרים לנו בסרטים, בספרים, בפרסומות...הרי איך פרסומות בעצם עובדות? הן פונות אל הדבר שאנו הכי חושקים בו, ולא מדובר פה בדבר חומרי, מדובר פה על פניה ללב שלנו, לתחושות החיוביות שאנו משתוקקים להרגיש כמו להיות נאהבים, חזקים, וכמובן ההבטחה שכל אלה יהפכו אותנו למאושרים.

הרי לא ייתכן שבאמת כולנו נחווה בדיוק את אותה תחושה - על כל אדם צריך להסתכל כיחידה נפרדת, כל אחד עם הפרספקטיבה שלו, עם האדם הספציפי איתו הוא נמצא והתחושה הספציפית שהוא גורם לו לחוש. אצלי זה שונה מאיך שזה נתפס אצל החברה הכי טובה שלי, זה שונה מאיך שאימי חוותה את זה בעבר ושונה מבחורה מארץ וממוצא שונה. מה שכן, לכולנו מוכרים כיצד אהבה צריכה להיות. זה מצטלם כל כך טוב על המסך, גורם לכולנו לפלוט או לחשוב לעצמנו "אווו...גם אני רוצה אוף!" ואנחנו שוכחים שאין באמת דרך אחת ונכונה לאהוב.

אני לא רוצה לשבת כל היום רגל על רגל ולחכות לפרינס צ'ארמינג שיושיע אותי מכל צרותיי - אהבה היא לא פתרון לצרות ואהבה היא לא הכל בחיים. כולנו רודפים אותה למרות שהיא פוגעת בנו הרבה בדרך ובכל פעם לצערנו הפגיעה מגיעה בצורות שונות ומגוונות כדי שחלילה לא נשתעמם ונצפה את הכאב שבדרך. הרדיפה הבלתי פוסקת הזאת היא בגלל כל התחושות החיוביות שהובטחו לנו באמצעי התקשורת, עם התעלמות מוחלטת מאחוזי הגירושין שרק עולים ועולים עם הזמן. 

אז אולי זה קיים, אולי זה לא - אני לא רוצה להיות תמימה, אבל אני רוצה להיות אופטימית ולקוות שלמרות שזה מכור, שבאמת אזכה לחוות תחושות כל כך נעימות מאדם מסויים שירצה גם לבלות איתי לתקופה ארוכה, ואולי גם...מי יודע? אולי גם את שארית חייו.

עד אז...אשתדל שזה לא יטריד אותי יותר מידי.

יולי.

כייף לפתוח את השבוע עם 94 במתכונת בקולנוע שהייתי בטוחה שאכשל בה,

כייף לפתוח את השבוע כשהחליפו לי בחדר סופסוף מזגן חדש שאשכרה מקרר,

כייף לפתוח את השבוע בבילוי ספונטאני עם החברה הכי טובה במסעדה ולנסות לטעום משהו שמעולם לא ניסיתי ולהיות מופתעת לטובה.

אבל למרות הכל משהו חסר .

בשיעור פסיכולוגיה אני עורכת מחקר בנושא זוגיות בקרב בני נוער (אם אתם בגיל ההתבגרות ונמצאים בקשר זוגי אתם יותר ממוזמנים להיכנס לכאן ולעזור לי במחקר), וגיליתי בי דבר מאוד מוזר - בדרך כלל אנשים נמשכים לאדם שנמצא קרוב אליהם, זה יכול להיות ידיד טוב, שכן, מישהו שהכרתם בחבורה שלכם דרך חברים, סתם מישהו שיצא לכם להתקל בו לא מעט והחלטתם לנסות ולפתח קשר - אבל יש בי פאק כזה שאני תמיד נכנסת לקשרים ממרחק, משהו בזה מלהיט אותי - תהרגו אותי אבל אני לא יודעת למה אני לא מוצאת לי מישהו מתאים בסביבה שלי ותמיד מסתכלת רחוק...אולי זה הגעגועים, הכמיהה הזאת לאדם אהוב שמחכה לנו איי שם בנאמנות מוחלטת...אולי זה מה שעושה לי את זה? 

יש לי ידיד טוב, הכי טוב למעשה, שאני והוא מכירים מכיתה ד' - הוא דלוק עלי כבר שנים ובחיים לא הצלחתי לראות בו מעבר לאח. לפני כמה שבועות יצאנו יחד לסרט כל החבורה, והייתה שם בחורה שהוא ממש מצא חן בעיניה וכנראה שגם היא בעיניו ונוצר בינהם חיבור מיידי והיום הם יחד כבר כמעט חודש. אני כל כך שמחה בשבילו שהוא מצא לו בחורה מקסימה שמתאימה לו ומחזירה לו אהבה, אבל לפעמים הוא עורך איתי שיחות עליה - מספר לי שהם נפגשים כמעט כל יום ושהם הכירו כבר את ההורים אחד של השניה ו...פתאום ההרגשה הזאת שאולי אני מפספסת משהו טוב בקשר נגיש יותר, שמשהו דפוק אצלי ואני מוכרחה להתגבר עליו.

הבעיה אצלי שאני בן אדם מאוד אמוציונלי - נזקקת לאהבה כמו אוויר לנשימה, לא מחפשת משהו סתמי - אני זקוקה למחוייבות (דבר שרוב הגברים נרתעים ממנו ולא עומדים בו), שמישהו ירעיד לי את הלב ויקפיץ לי אותו מהתרגשות, שהוא יצליח לקרוא אותי ממבט אחד ולהבין אותי בלי צורך לחטט יותר מידי, שיצחיק אותי, שיעשה לו טוב לעשות לי טוב, שיתעניין בי וידאג לי אבל שיהיה גם עם עיסוקים משלו ויהיה לכל אחד ספייס - שנוכל לשתף בחוויות בסוף היום...אולי אני נשמעת בררנית - אבל אני יודעת מה אני רוצה בגבר שלי.

באלי שוקו חם...זה תמיד מחמם את הלב.