לעזאזל. אני בן אדם סנילי, למה דווקא את זה אני לא שוכחת?! זוכרת הכל. זוכרת לפרטי פרטים. אפילו שיש לי כל כך הרבה דברים על הראש אני לא מצליחה...פשוט לא מצליחה לשכוח. לא משנה כמה זמן יעבור, לא משנה איפה ולא משנה איך, אני אזכור. לעזאזל.

דווקא היום הייתי צריכה לקרוא אצלך בבלוג, לראות דברים שהעדפתי פשוט לא לראות. טיפשה. לקלף פצעים פתוחים ולקפוץ לים המלח, ככה זה מרגיש. אתה כבר לא זוכר, אתה המשכת מזמן...סתם עוד יום רגיל שטוף שמש, שוכב על החוף, על הכרית הנוחה הזאת, מקשיב לקול הנעים והרך שמוקדש כולו אך ורק לך.

אתה אומר את זה לכל אחת? אתה מסתכל ככה על כל אחת? וכשזה מסתיים, אז זה פשוט נמחק?

אז יופי, החדשה מספקת, יש דיבורים על חתונה...

אז תזכורת בשבילך, בדיוק לפני שנה... 

היינו רק אני ואתה.

מנת ה"טריפל-אגו" שלך מוכנה, זה יוצא 39.90 לא כולל שירות,

והשירות היה השירות הכי טוב שאי פעם תקבל ושום טיפ לא יצליח להיות הולם מספיק.

פשוט כועסת, פגועה וכועסת. הכתיבה שלי לא ככה בדרך כלל...הדמעות שבגרון מדברות מעצמן. שהכל ישכח כבר כוסעמק...

יולי.

עריכה:

עכשיו אני יוצאת לאימון עם המאמנת הצמודה שלי - גם להיות כוסית בקיץ, וגם לפרוק עצבים. נפלא!

אני רווקה כבר הרבה זמן, האמת שאפילו התחלתי להתרגל לזה - אין צורך למהר. עוד משהו כמו פחות מחודשיים אני בת 18, אני עוד צעירה וחיים שלמים לפני. אני חושבת שהבעיה שלי הייתה שעוד מגיל צעיר הייתי בשלה להיכנס למערכת יחסים רצינית, להיות אימא...אני מהבנות האלה שמתכננות כבר מגיל 12 את החתונה שלהן עד לפרט הקטן, שיודעות בדיוק מה הן מחפשות בגבר שלהן (לא דרישות מוגזמות ולא ריאליות כמובן), מהבחורות שפעם כל גבר נחמד שהיה מתחיל איתן היה מצליח לסובב להן את הראש וישר היו רוקמות במוחן הערמומי איך יראה הבית שלהם וכמה ילדים יהיו להם. היום אני מבינה שאין צורך לרוץ במרוצת הזמן אל עבר העתיד, אין טעם ללכת רחוק מידי, אף אחד לא מכוון לי אקדח לרקה ומאיים עלי שאם עכשיו ברגע זה לא אמצא את "האחד" אז אני אהיה רווקה נצחית.

אבל העולם שלנו לפעמים פועל בצורה מעוותת. אני חייה בעיר הזאת כבר הרבה זמן, איך זה שאף אחד כאן לא יורק אפילו לכיוון שלי וההצעות והפרלטוטים שמגיעים אלי, מגיעים מאנשים נואשים, חרמנים או תופעות למינהן?! דווקא אנשים שמכירים אותי דרך הפייסבוק, הבלוג או פשוט מעיר רחוקה מתאהבים בי בין רגע ולא מבינים איך אף אחד לא חטף אותי עדיין, איך נותנים לי להסתובב ככה בשוק הרווקות, לא מבינים אחר כך למה אני מזלזלת בעצמי ותמיד חושבת שמערכות היחסים שלי נדפקות כי משהו בי לא בסדר.

זה פשוט לא מובן לי. אני אותו אדם - במחשב, מאחורי המחשב, אני לא מהבנות שמעצבות את התמונות שהן שמות בפייסבוק עם פוטושופ ואינסטגרם וכל השטויות האלה וממש לא מתאמצת ליצור רושם על אנשים, כי ממילא בבוא הזמן הם יכירו את הטבע האמיתי שלי ועדיף לא להרכיב מסכות. אני לא מבינה מה אנשים מבחוץ רואים בי שהאנשים שמכירים אותי שנים ומתראים איתי על בסיס קבוע לא מצליחים לראות. אם בעיניי האנשים שבחוץ אני החברה האידיאלית, למה האנשים שכאן לוקחים אותי ישר לשלב ה - "Friend zoon" (ידידה בלבד) ומתייחסים אלי כאל מובן מאליו? 

סך הכל אני חושבת שיש לי הרבה אהבה לתת, אני חושבת שאני לא פחות טובה מהבחורות האלה שהגברים אצלנו נוטים להתחנף אליהן בשביל שירשו להם לעשות להן "נעימי" בגב כשהן צריכות. אז לא, אני לא מתמרמרת על היותי רווקה, אני לא הולכת לקפוץ על כל הזדמנות שתצוץ...סתם לא ברור לי איך העולם הזה עובד - דווקא כשאתה מכיר אדם מקרוב אתה מפתח כלפיו רגשות אינטימיים יותר, יש לכם חוויות משותפות, מעגל חברים משותף, חשיפה חוזרת...לא ברור. עד עכשיו רוב הקשרים שנכנסתי אליהם היו מרחוק, כי אני באמת אחת כזו שהולכת אחרי הלב שלה ומוכנה לחצות את המדינה בשביל האהוב שלי (וכבר עשיתי את זה). אבל ...לא עדיף לי לשם שינוי להרגיש קצת מערכת יחסים נורמאלית עם בן אדם שאני יכולה לראות אותו יותר מפעם בשבועיים?

יולי.

אני קוראת את הפוסטים שלי לאחור ואני פשוט משועשעת - אני אדם כל כך קיצוני...רגע אחד אני פסימית ושונאת את החיים ,את העולם ,את אשתו ,את ילדיו, ומאמינה שהעולם חרב עלי ושלא יקרה שום דבר טוב, ורגע אחד אני אופטימית, מציבה לעצמי מטרות ומכוונת אליהן, ופשוט...מאושרת.

השבוע פצחתי במעשה נועז - מחקתי את האנשים שעושים לי רע מהפייסבוק - האנשים האלה שעשו לי רע, שסבלתי 12 שנה ושתקתי להם, אנשים שהיו שם בשביל להוציא לי את העיניים, אנשים שהיו נזכרים בי רק כשהיה להם משהו לבקש, ואנשים ש...פשוט היו שם אלוהים יודע למה. מצחיק שאני זוכרת איך שפתחתי בהתחלה את הפייסבוק והתלהבתי, רציתי להוסיף כמה שיותר אנשים, מה שהיום לא ברור לי. לא מבינה מה מלהיב בדיוק בלהגיד שיש לי 580 חברים, הרי ברור שלא באמת כווווולם חברים שלי, וכשעברתי על רשימת האנשים היו הרבה אנשים שהרמתי גבה ולא זכרתי בכלל איך הכרנו. כל כך כייף עכשיו, עם מספר מצומצם של חברים, אנשים קרובים שבאמת אוהבים אותי ואיכפת להם ממני, כאלה שלא איכפת לי שיתעדכנו במה שקורה איתי...אומנם יש עדיין כמה עמיתים לעבודה שאני לא סובלת ונאלצת להשאיר אותם בינתיים, אבל גם זמנם יגיע.

השבוע ערכתי "רשימת Must" - הדברים שאני חייבת להספיק לעשות ולרכוש הקיץ (משהו כמו הרשימות פה בצד, רק הרבה יותר מפורט). הגעתי למסקנה שאנחנו כל כך רודפים אחרי חומריות וכסף ואחרי אופנה ששולטת בנו כבובות על חוטים, ושבעצם לא חסר לנו דבר. אז נכון, המצב עם המשפחה שלי שברירי מאוד כרגע, ההורים מסוכסכים על הגבול הדק של גירושים, אחי הקטן סובל מתת משקל חמור ומצבו בלימודים גרוע ביותר, ההורים שלי מתמקדים רק באחי ובבעיות שלהם ,כשהם שוכחים איזו נפש בבית...סתם נניח לדוגמה...אני? אבל אני למדתי לחיות עם זה. אני יודעת שהם אוהבים אותי סך הכל, הם פשוט סומכים עלי שאני בחורה עצמאית ואחראית וחזקה כדי לקום על הרגליים, יש לי חברים מדהימים שבאמת אני לא מתחרטת ולו לשנייה על שבחרתי בהם, חברים שמוכנים גם ב2 לפנות בוקר להתעורר בשבילי אם צריך.

בקיצור, באמצע כתיבת הרשימה הזאת הבנתי שלא חסר לי דבר. יש לי חיים מדהימים, לפעמים לא כל כך פשוטים אבל ככה זה...לפעמים ננטשים, לפעמים נכשלים ולפעמים נבגדים. לפעמים הלב נשבר ולפעמים בוכים. לפעמים לא כל מה שאנחנו רוצים מסתדר בדיוק כפי שתכננו. יש אכזבות, יש נפילות וצריך לדעת לקום על הרגליים גם במצב הכי קשה ולקחת את עצמנו בידיים, כי אם לא נעשה מאמץ ונרים את עצמנו, אף אחד לא יוכל לעזור לנו. הבנתי ששום דבר חומרי לא יהפוך אותי למאושרת, זהו אושר זמני שיחלוף בשניות, ושהאושר האמיתי הוא הדברים הקטנים האלה שאנו לוקחים כמובן מאליו. 

יושבת ומתבוננת באלבום תמונות ישן, חיוך רחב נמרח על פני. זה לא שפעם היה טוב והיום הכל נדפק - גם פעם היה דפוק, רק שהתבגרנו, התגברנו על הקשיים והיום אנחנו צוחקים ונזכרים ברגעים היפים.

שיר לסיום:

אחח כמה תובנות בפוסט אחד... מקווה שהחיים עכשיו יובילו אותי למקום טוב.

יולי