אני מרגישה חנוקה, ולא, לא בגלל החום המעיק שתקף אותנו בקיץ האחרון,  חנוקה רגשית. אף פעם לא נהנתי להרגיש לבד, תמיד הייתי טיפוס של קשרים רציניים וישר רוקמת במוחי את החתונה והעתיד המשותף שלי עם הבחור שאני אוהבת, אבל פתאום הכל השתנה - התחלתי להנות מהלבד, השתחררתי, התחלתי לראות את החיים בצורה קצת שונה, השתחררתי מכל הלחץ והתחלתי אשכרה להנות מההווה, התחלתי ללמוד להכיר ולאהוב את מי שאני, לעשות את מה שמרגיש לי נכון ועושה לי טוב בלי לדפוק דין וחשבון לאף אחד. חזרתי לבמה, לשיר ולשחק, ירדתי הרבה במשקל בצורה בריאה - משטר תזונה קפדני ולפחות 3 אימוני כושר בשבוע שביניהם גם התחלתי ללמוד ריקודים לטיניים שאני מרגישה שרק מעצימים את הנשיות שלי, מפתחים את הביטחון העצמי שלי ונותנים לי הרגשה טובה...אז לשם שינוי שמתי את הדגש בעצמי, ודווקא עכשיו ניצבת מולי חובה שלא חזיתי שתגיע - להחליט.

א' האקס שלי חזר לחיי, חזר ובגדול. טוב, למעשה הוא תמיד היה שם, הידיד הטוב שאפשר לדבר איתו על הכל, שאפשר לסמוך עליו, שאפילו שהוא גר כמה קילומטרים רחוקים ממני הוא קרוב יותר מכל האנשים המקיפים אותי, רק שהפעם הוא מבקש להיכנס ללב שלי, להתמקם בדיוק בחדר בלב שהוא הכניס אותי, לאהוב אותו כפי שהוא אוהב אותי. 

א' ואני דומים מאוד אך גם שונים מאוד. א' הוא בחור עם לב זהב, חכם מאוד, כריזמטי, התחביבים שלו הם בעיקר כל מה שקשור בפיזיקה ומחשבים, המראה החיצוני שלו לא כל כך מושך אותי - אפשר להגיד חנון ממוצע, אבל מה שכן? הוא הבחור האידיאלי לקשרים רציניים. זה בחור שיהיה מוכן לקטוף בשבילך את הירח, לסחוב אותו על הגב ולהקיף את כדור הארץ עשרים אלף פעם רק בשביל לעשות אותך מאושרת. בניגוד אלי, שאני יותר טיפוס הומני הוא טיפוס יותר מחושב ומדעי. א' לפעמים חסר טאקט ואפילו דאגן יתר על המידה, בניגוד אלי שאני נזהרת בדברים שאני אומרת ויותר קלילה ומשוחררת, אפילו נועזת ומרדנית קצת בעודו הולך לפי הספר. שנינו מאוד פתוחים זה עם זה ומדברים על הכל בלי להסתיר כלום, גם אם זה לא נעים לשמוע, מתוך ידיעה שאנחנו אומרים זאת לטובת האחר, אנחנו מקשיבים זה לזה, יש לנו את ההומור שלנו וסך הכל מהיום הראשון שהכרנו היה בנינו חיבור מיידי וכבר אז כולם היו בטוחים שאנחנו זוג.

את א' הכרתי במסע פולין שנערך בנובמבר, והינה עד עכשיו הוא אוהב אותי. למרות כל הטלטלות שעברנו - היה לי בחור אחריו שבמקרה הוא ממש שנא, הייתי מדברת איתו בלי סוף על כמה שכואב לי עוד מהאקס המיתולוגי, הייתי רבה איתו על שטויות ולפעמים החוסר טאקט שלו והעובדה שאני מאוד רגישה ולוקחת כל דבר ללב הייתה מקלקלת לנו קצת. למרות הכל, למרות גם שניסה להכיר בחורות רבות מאז שהיינו יחד הוא פשוט לא הצליח להשכיח אותי ממנו. אפילו האלכוהול לא עזר, גם לא הבחורות המהממות שפרלטטו איתו - הבחור נטו רואה איתי עתיד משותף, וסופסוף כשמגיע בחור כזה - אני לא בטוחה אם ללכת על זה או לא.

"יולי...אני יודע שאת לא הכי נמשכת למראה החיצוני שלי, ושאת מסורתית בניגוד אלי...אבל את שווה הכל. אני מוכן לעשות שעווה, אני מוכן להתחיל להימנע ממאכלים לא כשרים ולהתחיל לשמור בשבילך. אני מוכן לנסוע אליך בכל שבועיים כשישחררו אותי מהצבא ואני יודע שאני אכיר בצבא עוד הרבה בחורות מקסימות, אבל את...את פשוט לא מבינה שהן לא מעניינות אותי, הן זו לא את. אני אוהב אותך...אני מקווה שגם את יום אחד תאהבי אותי כמו שאני אוהב אותך..."

מה אני אמורה לענות בדיוק? כפי שציינתי קודם, הוא הבחור האידיאלי בשבילי...למה אני לא מצליחה לגבש החלטה חד משמעית אם אני רוצה להיות איתו או לא? אני יודעת שבתור בן אדם אני מתה עליו! ושלשום, כשהתנשקנו זה לא היה סתם בשבילי, באמת שהרגשתי מדהים...אבל מספיק מדהים בשביל להיכנס לקשר רומנטי? הרי ניסינו ואחרי חודש נפרדתי ממנו כי לא הצלחתי להרגיש אליו כלום, מה אם זו טעות לנסות שוב וזה רק יפגע בו יותר?

א' חושב שאני אוהבת אותו גם כן, אבל מסיבה בלתי מוסברת משהו חוסם אותי מלהיות שלו. הוא חושב שאני כל כך עסוקה בלפחד מלפגוע בו שנית, שעקב כך אני לא מצליחה להסיר את המחסומים הרגשיים שלי שהצבתי כלפיו...אני כבר לא יודעת מה לחשוב, אני מרגישה כל כך נורא, אני מתהפכת במיטה מצד לצד עם המחשבות...אולי הפחד שבצבא תהיה לי אופציה להכיר מישהו יותר טוב אל מול הפחד של...יש יותר טוב מזה? אולי אני מפספסת כאן משהו מדהים?

אחח...לו רק היה ניתן לשלוט ברגשות שלנו, העולם היה יכול להיות הרבה יותר יפה.

יולי.

א' - האקס הירושלמי שנפרדתי ממנו אבל עדיין אוהב אותי מתגייס בעוד שבוע, ולכן הוא נסע אתמול לעיר שלי כדי לבלות איתי ככל הנראה בפעם האחרונה לפני שהצבא לוקח אותו. "זה לא יהיה קצת מוזר שניפגש רק שנינו?" שאלתי בדאגה "אל תדאגי, כמו שסיכמנו. אנחנו שני אנשים שפשוט נהנים לבלות אחד עם השני וקרובים מאוד" למרות הספקות, הנחתי שברור לו כבר שלא יקרה בנינו כלום.

נפגשנו בבוקר, נסענו לקולנוע, תכננו לראות את "ספיידרמן" החדש, אך משום מה הגורל לא רצה בכך, הסרט הזה הוקרן רק בשעות הערב המאוחרות. חשבנו להתפשר על "מדגסקר" או "עידן הקרח 4" סרט מצחיק כזה לכל המשפחה, אבל בבקרים מסתבר שהסרטים האלו מדובבים. "יש את הסרט עד החתונה זה יעבור, הסרט הכי נורמאלי שיש לכם עכשיו" אמרה לנו מוכרת הכרטיסים בתוספת קריצה...מעולה! אני והאקס שלי הולכים יחד לקומדיה רומנטית. 

הסרט האמת לא קרע אותי מצחוק, וגם לא גרם לי לפלוט "אווו..." פשוט מידי פעם היו קטעים משעשעים שקטעו קצת את כל האווירה הרצינית והדרמטית. מידי פעם א' העביר לי ליטוף על הרגל, העביר את היד שלו סביב צווארי (מה שלא היה נוח לשנינו במיוחד עם הספות של הגלובוס מקס) וניסה להתקרב, אני נותרתי מרותקת לסרט. לאחר מכן הלכנו לאכול במסעדה טובה, כשאנו מדברים וצוחקים, מסכמים לנו את השנה שעברה וטועמים זה מהצלחת של זה. הערתי לו שאנחנו נראים כמו זוג והוא השיב בצער "הלוואי והיינו...אבל לא נורא, העיקר שיוצא לי לבלות איתך לפני שאני עוזב" השבתי לו חיוך מתוך נימוס, אבל המצפון העיק עלי.

לאחר מכן לקחתי אותו לפארק נחמד, חיפשנו לנו עץ גדול ומוצל בדיוק כפי שעשינו בירושלים כשאני נסעתי לבקר אותו ושכבנו על הדשא. עצמנו עיניים, הרוח החמימה ליטפה את עורנו, שמענו את הציפורים, את רשרוש העצים זו הייתה הפוגה מרגיעה שכזו. מידי פעם הרגשתי את האצבע שלו מלטפת את הלחי שלי ברכות, פקחתי לאט את העיניים וראיתי אותו בוהה בי ומחייך...

 "למה אתה מסתכל עלי ככה?"
 

"את כל כך יפה..."
 

"לא אני לא, אני מתעבת את איך שאני נראיית!"
 

"זה כל כך עצוב שאת חושבת כך, אני חושב שאת מבין הבחורות הכי יפות שיצא לי להכיר ואני אוהב את איך שאת נראיית..."
 

"אז כנראה שלא יצא לך להכיר הרבה בחורות...חוץ מזה שאתה לא אובייקטיבי..."
 

[א' מקרב את פניו לשלי עד שאפינו נוגעים זה בזה, אני מרגישה את הסומק פורץ מלחיי ללא שליטה]
 

"אתה ממש קרוב..." [הדופק שלי מואץ]
 

"אני יודע...אני הבטחתי לך שאני לא יעשה כלום אבל...אני לא יודע מה לעשות, מצד אחד אני רוצה לכבד אותך, מצד שני אני מחזיק את עצמי מלעשות מה שאני רוצה לעשות עכשיו..."

"מחזיק את עצמך מלנשק אותי..."

"כן...אני מת לנשק אותך, אבל אני לא רוצה לכפות עליך את זה, אני רוצה שזה יקרה רק אם את תרצי בזה..."

"אין לי בעיה לנשק אותך, אבל ברור לך שאני לא מרגישה אותו דבר...אתה סתם מענה את עצמך, ידעתי שאנחנו לא מסוגלים להיות ידידים. לא משנה מה, תמיד אתה תרצה יותר..."

שתקנו. אמרנו כבר הכל. אחרי כמה דקות של שתיקה שינינו נושא, הוא ביקש ממני להקדיש בשבילו שיר...שרתי לו את Listen to your heart כמובן, שיר שאומר בשבילי המון, אבל לא ממש חכם לשיר אותו לאקס שאוהב אותך. האמת שבתקופה האחרונה אני חולמת עליו המון חלומות אירוטיים, אין לי מושג למה. לכל אחד יש חלומות כאלה מידי פעם, רק שלא לכל אחד יש את האומץ להודות בכך.

אחרי כמה שעות ממושכות של שכיבה על הדשא כבר ראינו שמתחיל להיות מאוחר, כשקמנו הרגשתי סחרחורת נוראית...הוא חיבק אותי, הציע לי לשתות, נשק לי במצח, אמר לי דברים מרגיעים...לא יודעת מה עבר עלי אבל פשוט נישקתי אותו נשיקה קלילה על השפתיים והלכתי להתיישב בספסל הקרוב. א' הצטרף אלי מבולבל ואף מופתע "אם כבר דפקת נשיקה, תני אחת נורמאלית!" וחייך, התקרבתי אליו והתנשקנו...האמת שזה הרגיש לי נעים, כל כך נעים...אבל הרפתי מיד ונעמדתי.

"וואו..אני ממש לא רוצה לפגוע בך שוב!"

"אבל את לא פוגעת בי..."

"אני ממש לא בחורה מהסוג הזה...אני לא אוהבת סטוצים ויזיזות וכל החרא הזה!"

"אני יודע...וזה אחד מהדברים שאני אוהב בך...אני אוהב אותך..."

"אני יודעת...אני רואה את זה בעיניים שלך..."

הצמיד אותי אליו ונישק אותי במלוא התשוקה. אני לא יודעת אם זרמתי בגלל שמזמן לא הרגשתי את זה והתגעגעתי לזה, אולי סתם מחרמנות, אבל אני יודעת שסטוץ זה לא בוודאות - לא מדובר פה בסתם בחור, מדובר פה בבחור שאני מכירה המון זמן ומאוד מעריכה ואוהבת...האמת שבנשיקה הזו הרגשתי הרבה יותר להט מהנשיקה הראשונה שלנו.

אז סיכמנו בנינו שלא היה מדובר בסטוץ...אני רואה בזה פרידה ממנו כמו שצריך, גם המעט שהייתי חייבת לאדם שכל כך נלחם בשבילי וספג את הקטעים שלי כל השנה הזו...א' בחר לראות בנשיקה הזו תקווה להתחלה חדשה של שנינו, אבל כרגע סוכם שהנשיקה הזו לא כובלת אותנו, ואם נפגוש בתקופה הזו אהבה חדשה, אנחנו נתמוך זה בזה ונפרגן, אבל אם לא נפגוש אהבה חדשה ועדיין יישאר בנינו הלהט הזה אז...מי יודע? אולי עוד נחזור?

אחרי אתמול אני קצת מפקפקת בקיומה של ידידות בין אקסים, אומנם היה נורא נחמד ונעים...אבל בינתיים טוב לי עם הלבד שלי :)

יולי.

הנה אני, עומדת שוב על הבמה שעד לפני חצי שנה לא חשבתי שעוד אזכה לעמוד. הנה אני, שרה את השירים המוכרים והאהובים יחד עם שאר הזמרים המוכשרים. הינה אני בחזרות לסיבוב ההופעות שלי שהיה אמור להתקיים במרץ אבל נדחה בגלל מלחמת עופרת יצוקה לספטמבר. בתפקיד הראשי, נכנסת לדמות יותר טוב מאי פעם, אש בוערת בתוכי...כנראה מדובר בהופעה האחרונה.

אני מביטה באנשים שחזרתי שוב לעבוד לצידם, כל כך נרגשתי...אך היכן היו כל החודשים האלה? מדוע פתאום הם מדברים איתי כאילו הכל כרגיל? מרעיפים עלי מחמאות בלי סוף? אה כן, לרגע שכחתי...הכי קל לנו לזכור את הרגעים היפים שעברנו עם האנשים שקרובים אלינו - זה ככה בזוגיות, ככה עם חברים וככה עם פרטנרים לעבודה, אבל בתעשיית המוזיקה והבידור צריך לזכור שרגע אחד הם מחייכים אליך ומפרגנים לך ללא הרף, אבל אם אתה מאכזב ומפשל החיוכים הצבועים הופכים לאמת, בשניה הראשונה שיצטרכו לדרוך עליך בשביל להתקדם? הם יעשו זאת, החיוך הופך לאמת כי הם רואים בך מאין מכשול אל עבר ההצלחה שהתפוגג...וזה מה שקרה לי השבוע.

תפקיד ראשי הוא תפקיד רב משמעותי אשר שמים עליו דגש בזכוכית מגדלת, השאיפה היא ליצור דמות שתייצג דבר מה, שהקהל יתחבר אליה או ההפך, יסלוד ממנה. זו דמות קיצונית שבסיס הסיפור המוצג הוא הדמות עצמה, לכן אני לא מתפלאת מדוע עובדים איתי הרבה יותר משאר השחקנים על התפקיד, עשיית התפקיד כמו שצריך תביא להצלחת המופע והצלחת העברת המסר הנכון לקהל, שזו המטרה של הבמאים.

השבוע נאלצתי לעבור קשיים רבים בחזרות - הבמאי החל לצמצם לי את קטעי השירה ולהעביר אותם לפייבוריטית שלו (כי תמיד יש אחת כזו חנפנית) שחיוך ענק נמרח לה על הפנים ברגע שראתה שקיבלה את קטע השירה הנחשק וכי אני לא בתמונה, זה היה משפיל. האם אני יכולה להאשים אותה על כך? לא. כל אחד מהמשתתפים חולק עימי את אותו חלום נכסף, ליצור מוזיקה, לככב, להיות שחקן מוצלח - ברגע שיש הזדמנות קופצים עליה כמו חיית טרף בלי חרטות, כי בטבע החזק שורד. מודה שאני בעצמי שנה שעברה נאלצתי לקחת קטע של מישהי שהבמאי החליט שאני יותר מתאימה לקטע הספציפי הזה. ברור לי שהייתה לי האפשרות לא לקחת את התפקיד, המצפון אכן הכאיב לי, ראיתי את הכאב והצער שנשקף לה בעיניים, את אותה השפלה שאני חוויתי השבוע, כשהתפקיד שלך נלקח ממך לעיני כל, אבל רציתי להתקדם...

קושי נוסף התעורר השבוע בחזרות - אני משחקת אישה מוכה, לא חשבתי שהבמאים ידרשו ממני ללכת מכות ברצינות עם בחור מנופח שכביכול אמור להיות בעלי, ולחזור עם סגולים ויד מדממת הביתה...אבל כנראה שזה חלק מהסיכון שכרוך בתפקיד. ההורים הזדעזעו כשראו את הסימנים והפצירו בי לצאת מהמופע, אבל המחשבה הזו שמדובר בהופעתי האחרונה ובתקופה הכי יפה שלי מבחינה חיצונית (גיל ההתבגרות), רגע לפני הצבא והחיים האמיתיים בהם אני אלמד מקצוע טוב שבאמת יביא לי פרנסה, רגע לפני שאור הזרקורים נכבה...

התעשייה הזאת כל כך אכזרית...מחייבת אותך להיות צבוע, לעמוד במצב של קונפליקט ערכים, לדרוך על אנשים בשביל להתקדם, וכללל זה היא מוכרת לנו בתוצאה של ביקורות מעודדות ומפרגנות, תודעה, תעודות ופרסים וכמובן, הגשמת החלום הפרוע שאנו כל כך צמאים אליו, או לפחות קירבה אליו. 

מרגישה לבד מתמיד, התעשייה הזאת מזכירה לי בכל פעם שאם אין לי את עצמי, אז אין לי אף אחד.

יולי.