אחרי 3 שנים שאני מתנדבת במד"א, למדתי לפתח חסינות ולא לקחת ללב את הדברים שאני רואה, אבל ביום חמישי האחרון החסינות הנפשית הזאת פשוט נעלמה לה...
הייתי עם אבא וחן במשמרת ואחרי שעה בערך הוציאו אותנו לנסיעה.. כשהגענו ראיתי חייל עם קוצר נשימה.. הוא היה כל כך מסכן (עם כל הקצרי נשימה שראיתי בחיים שלי זה היה אחד הקשים).. הוא היה במצב הזה 20 דקות עוד לפני שהגענו... כשאני ואבא הגענו אליו והתחלנו לטפל בו הוא לא הפסיק לקרוא לאמא שלו.. היו לי ממש דמעות בעיניים... אפילו הבנאדם הכי חזק, לוחם בצבא, קורא לאמא כשקשה לו...
מוזר לי לחשוב על אנשים שלא אוהבים את המפשחה שלהם... לא עולה לי תמונה כזאת בראש שלי עם המשפחה שלי....
בכל אופן ממש מעניין אותי לדעת מה איתו עכשיו...
חוץ מהשם שלו ומהגיל שלו אין לי עוד שום פרטים עליו כי העברנו אותו לאט"ן בגלל שהמצב שלו היה ממש קשה.. אני ממש מקווה שהוא בסדר עכשיו...
פעם ראשונה שיוצא לי לחשוב כל כך הרבה על אדם שטיפלתי בו ולחשוב מה איתו עכשיו... מוזר...
(לכל המטומטמים שיחשבו שנדלקתי עליו או משו- אז לא, זה לא זה!!!)
שיהיה שבוע טוב לכולם!
סתיו אני אוהבת אותכם המון
_____________________________________________________________
לראות את האור / אפרת גוש
כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך
בין קירות חורשים, ובתוך האדמה המדממת
רגליי ננעצו, היכו שורשים.
ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם,
ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם.
הכרתי טיפותיו של הגשם, נקוות בתוכי, יורדות מתחתיי,
והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי.
ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור,
ורציתי לעלות גבוה לראות את האור,
לראות את האור.
אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות.
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... לראות...
ונפלתי לארץ, בשקט
עצמתי עיניי,אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת,
מכל כאביי, מכל בדידותי.
ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור,
והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,
לראות את האור.
ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור,
והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,
לראות את האור.
לראות את האור, לראות את האור...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
