הבלוג של אורי הייטנר

"בלי גבול, אין גבול לשום דבר", כתב אהוד בנאי באחד משיריו היפים, וצדק. מאז מלחמת ששת הימים, כלומר לאורך למעלה משני שליש מתקופת קיומה של המדינה, אין לישראל גבול ברור, בגבולה המזרחי, הארוך ביותר, וזו בהחלט בעיה. תקופות לא קצרות כך היה גם בגזרות אחרות. רבים מצביעים על עובדה זו כבעיה שהשפעתה על כל תחומי חיינו רעה ומזיקה. רק לאחרונה אמר זאת אהוד אולמרט בראיון החג שלו ל"ידיעות אחרונות" בו קרא לסגת מכל השטחים. אולי זה התירוץ שלו להתנהלותו האישית והציבורית, שאינה יודעת גבולות.

בין ישראל לסוריה יש גבול. המוסד העליון של הדמוקרטיה הריבונית הישראלית, כנסת ישראל, קבע ברוב גדול את הגבול, כאשר החיל את ריבונות המדינה על הגולן, ב-14.12.81. זה לקח הרבה יותר זמן מן הדרוש, דחייה מיותרת של 14 שנים מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בו, אך מאז חלפו כבר 27 שנים. ואחרי 27 שנים, יש עדיין גורמים, המדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, על שלטון החוק, על כיבוד ההחלטות הדמוקרטיות, על הצורך בגבול וכו', אך אינם חדלים לנסות להתנקש בריבונות, לצפצף על החלטת הכנסת ועל החוק, לכרסם במעמד הגבול ולהביא לנסיגה מהגולן.

בגיליון ערב יום הכיפורים של "מעריב", הוקדש מוסף מיוחד ל"מצעד ההחלטות" – 49 אנשי אקדמיה קיבלו רשימה של 100 החלטות שהתקבלו בישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, וכל אחד התבקש לדרג את עשר ההחלטות הטובות ביותר בעיניו, ואת עשר הגרועות ביותר. לכאורה, אמורה הרשימה להיות מאוזנת מבחינה פוליטית בהרכבה, ואכן יש בה ביטוי למגוון רחב של דעות. אולם למעשה, ההרכב לחלוטין אינו מאוזן – רובו הגדול מבטיח מראש שהתוצאה תתאים להשקפת עולמם של עורכי המוסף.

אולי הביטוי הבולט ביותר לדמות ההרכב, הוא הצבת הסכם אוסלו במקום השני בדרוג ההחלטות הטובות. מעבר לוויכוח האידיאולוגי והעקרוני, ברור שבמבחן התוצאה מדובר בכישלון מוחלט – במקום לקרב את ישראל לשלום עם הפלשתינאים, הביא ההסכם למציאות של טרור נורא, שלא היה כמותו קודם מעולם, שהביא לאלפי הרוגים ישראליים. אולם כאשר ה"שלומיזם" הוא דת – העובדות אינן יכולות להשפיע על האמונה. וההסכם האומלל הזה מוגדר כהחלטה השניה בטיבה...

אחת ההחלטות שהוצבה בידי המדרגים היתה חוק הגולן. התפלגות הקולות בין משתתפי הסקר, הציבה את ההחלטה מצד אחד במקום ה-42 בדרוג ההחלטות הטובות, אך במקום ה-14 (!) בדרוג ההחלטות הרעות.

מה שמעניין יותר מהדרוג, הוא ההסבר על החוק בידי המערכת: "חוק הגולן – 1981. בהליך חפוז הועבר 'חוק הגולן' בשלוש קריאות באותו יום. למחטף תרמה התנהלות המערך: מפלגת האופוזיציה נקרעה בין עמדתה כי החוק יסכל משא ומתן עתידי עם סוריה, לבין אהדתה ההיסטורית למתיישבים – ולכן החרימה את הדיונים. על אף שבציבור התקבע הכינוי 'חוק סיפוח הגולן', למעשה החוק רק קובע כי 'המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח'". דומני שניתן להכניס את הטקסט ההזוי הזה לספר השיאים של גינס – כמה שטויות ניתן לדחוס ב-55 מילים. אגב, ההגדרה אמורה להציג את העובדות, לא להביע דעה.

הליך העברת החוק בכנסת היה מהיר – החלטת ממשלה והצבעה בשלוש קריאות בכנסת בתוך שעות ספורות. מהירות המהלך נבעה משיקול דעת מדיני נבון של בגין, ראש הממשלה שהביא את החוק להצבעה. בגין ידע שהעולם ובפרט הממשל האמריקאי מתנגד נחרצות להחלת הריבונות הישראלית על הגולן. הוא ידע שהעברת החוק בנוהל רגיל וממושך, יחשוף את ישראל ללחצים כבדים וממושכים, לאיומים ולעיצומים, וילובה בהפגנות של "שלום עכשיו" וגורמים מסוג זה, ואולי המהלך יתמסמס. לעומת זאת, אם התהליך יעבור במהלך מהיר, המתנגדים מבית ומחוץ ימחו במשך ימים אחדים, אך המחאה תדעך, החוק יהיה עובדה והמציאות תשתנה. היה זה מהלך מנהיגותי ומדיני מזהיר. אך "מעריב" מגדיר באובייקטיביות נפלאה את המהלך כ"חפוז", כ"מחטף".

גם הצגת עמדת המערך רחוקה מן האמת ומוטה על פי השקפת העורכים / המנסחים. את ההתלבטות במערך הם מציגים כהתלבטות בין עמדה מדינית לסנטימנט אישי. האמת היא שרוב חברי מפלגת העבודה תמכו בריבונות ישראל על הגולן והם אף אלה שהובילו את לובי הגולן שפעל למען החלת החוק. עם זאת, היו במפלגה מתנגדים חריפים – מפ"ם והזרם היוני במפלגת העבודה. כדי להמנע מפיצול מביך של הסיעה בנושא כל כך מרכזי, הם מצאו מוצא נוח – החליטו להחרים את ההצבעה, במחאה על הדרך הלא מקובלת של תהליך קבלת ההחלטות המהיר. עובדה זו לא מנעה את הפיצול, אלא אף החריפה אותו – רוב הח"כים של המערך אכן נעדרו מההצבעה, חלקם תמכו וחלקם התנגדו. מכל מקום, גם אילו כל המערך היה מצביע נגד, היה רוב ברור לחוק.

האיוולת הגדולה והמכעיסה ביותר היא הטענה השקרית כאילו אין המדובר בסיפוח אלא "רק" בהחלת השיפוט, המשפט והמנהל.

מהו סיפוח שטח למדינה? החלת השיפוט, המשפט והמנהל של המדינה על אותו שטח.

מדינת ישראל קמה בתוקף החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, כפי שמצויין בהכרזת העצמאות. לכן, כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה היו שטח כבוש, הוגדרו כ"שטחים מוחזקים" והיו תחת ממשל צבאי, בניהול של מושלים צבאיים.

ב-29.9.48 חוקקה מועצת המדינה הזמנית את "פקודת שטח השיפוט והסמכויות", שנועדה לספח למדינה אותם שטחים. הסעיף הראשון בהחלטה קבע: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מא"י אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צה"ל".

כן, גם כאן המילה סיפוח אינה מופיעה. בניגוד לגולן – הכנסת לא סיפחה אותם שטחים, גם לא הממשלה. הם סופחו בצו של שר הביטחון. אגב, הסיפוח היה רטרואקטיבי, כך שהחוק הישראלי חל על אותם שטחים החל ב-15.1.48. לפי "מעריב" ירושלים המערבית, לוד ורמלה, יפו ושטחים נרחבים בגליל ובנגב אינם מסופחים לישראל, "רק" נקבע שהחוקים החלים על ישראל כוללים שטחים אלה...

על פי "מעריב" גם ירושלים אינה מסופחת לישראל. ירושלים סופחה בצו של שר הפנים באותם ימים, משה חיים שפירא. את הסמכות להחלטת השר הוא קיבל מהחלטת הכנסת ב-27.6.67 לפיה: "המשפט, השיפוט, והמינהל של המדינה יחולו על כל שטח של א"י, שהממשלה קבעה בצו". הצו של שפירא החיל את "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה" על מזרח ירושלים. האם גם זה אינו סיפוח?

תוקפו של חוק הגולן חזק יותר מהסיפוחים הקודמים, מאחר והוא התקבל בחוק מיוחד של הכנסת.

למה המילה "סיפוח" אינה מופיעה בחוק? מנחם בגין שנשאל על כך, השיב שהוא שולל את המילה "סיפוח". "אתה מספח אליך מה שאינו שייך לך", אמר בגין. "הגולן הוא שלנו, ואיך אנו יכולים לספח מה ששייך לנו?" ואכן, עיקר נאומו של בגין, בהציעו את החוק לכנסת, עסק בהיות הגולן יהודי וישראלי, חלק בלתי נפרד מא"י.

בספר "הכל פוליטי" – לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, מאת ד"ר עמוס כרמל, ספר המצטיין ברמה גבוהה ביותר של מהימנות ודיוק, נכתב בערך "סיפוח", בין השאר: "הביטוי המשפטי הישראלי לסיפוח הוא 'החלת המשפט, השיפוט והמינהל' של המדינה על שטח נדון" (ע' 838). בהגדרת השטחים שסופחו לישראל, מזכיר הספר את החלטת הכנסת על חוק הגולן.

היחס השלילי של המדגם ב"מעריב" לחוק הגולן, מוכיח את חשיבותו. במקום השישי (!) בהחלטות הגרועות, דורגה הפסקת השיחות עם סוריה ב-2000. אגב, מי שהפסיק את השיחות היה דווקא אסד, שדחה את הצעת ברק בפגישתו עם קלינטון בז'נבה ב-26.3.00. אולם הביקורת היא על החלטתו של ברק. כזכור, ברק רצה לסגת מכל הגולן, ואף מעבר לגבול הבינלאומי, אך התעקש על רצועה בין 40-100 מ' לחוף הכינרת. הביקורת על ברק היא על כך שסרב לאפשר לסורים שליטה על החוף הצפון מזרחי של הכינרת.

אם אלה שזה רצונם רואים בחוק הגולן מכשול כל כך בעייתי, עמדתם מוכיחה את חשיבותו הרבה של החוק. ואכן, מעבר לעובדה שהגולן הוא אזור ישראלי אזרחי לכל דבר, בזכות החוק, החוק היה המסד לחוק המחייב רוב של 61 ח"כים ומשאל עם כתנאי לנסיגה משטח ריבוני. כדי שהסעיף אודות משאל עם יהיה תקף יש לחוקק חוק המסדיר את משאל העם. חוק זה יחוקק, קרוב לוודאי, מיד אחרי פגרת הקיץ, בשבועות הקרובים.

בין ישראל לסוריה יש גבול. גבול ריבוני, על פי החלטת הריבון. לאלה החותרים תחת החוק והמקעקעים את הריבונות – אין גבול. גם אמירת האמת אינה גבול בעבורם.

"שישי בגולן"