דרשה בקבלת שבת בקיבוץ אורטל
פרשת "בראשית" פותחת את התורה ואת התנ"ך. יש בה הסיפורים הנפלאים על ראשית העולם וראשית האנושות – בריאת העולם, בריאת האדם, בריאת האישה, חטא הפרי האסור והגרוש מגן העדן, הפשע הראשון – רצח הבל. אך יותר מכל אלה – לוז פרשה זו, הפרשה הראשונה בתנ"ך, הוא המסר המרכזי של היהדות, היכולת להבחין בין טוב ורע ולבחור בין טוב ורע.
סיפור בריאת האדם מופיע פעמיים, בגרסאות שונות לחלוטין. בפרק א' נאמר: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו. זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוהים" (א', כ"ז-כ"ח). בפרק ב' האדם שנברא הוא זכר. לאחר זמן מה אלוהים מגיע למסקנה ש"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (ב' י"ח). האדם מוציא מכרז, בודק את כל בעלי החיים ומעניק להם שמות, אך לא מוצא ביניהם עזר כנגדו. רק אז, בלית ברירה: "ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויישן. ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה, ויביאה אל האדם. ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת" (ב', כ"א-כ"ד).
דורות של פרשנים, דרשנים וחוקרי מקרא מתמודדים עם כפל הגירסאות הזה, ואני אציג את הפיתרון שלי. הכתוב מגיש לבחירתנו גירסה שוויונית מתקדמת, שבה האדם הוא שני המינים והם שווים בערכם ולצדה - גירסה פטריאכלית פרימיטיבית, שבה האדם הוא שמו של הגבר והאישה נחותה. בתקופה הקדומה, הגירסה השוויונית היתה כל כך מנותקת מן המציאות, שלא היה מנוס מגירסה פטריאכלית, שניתנת לעיכול. אך הגירסה השוויונית נותרה לתקופה שהיהודי יהיה בשל לה. הסיפור הפטריאכלי מתאים לדת שבה האישה אינה נספרת במניין ואינה יכולה לשבת בדין. המקרא מניח שיבוא יום שבו היהדות תתקדם ותוכל לעכל ולהפנים את המסר השוויוני. ומה הגירסה שהפרשה מבכרת? בסוף הפרק מובא תקציר תולדות ראשית האנושות, מן האדם עד נוח. שם מופיעה גרסה אחת בלבד: "יום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם וברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (ה', א'-ב). מאחר והאדם הוא השם הקולקטיבי של הזכר והנקבה, ומאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, ניתן להסיק מכך שגם האלוהים הוא זכר ונקבה.
רק נוצר האדם, וכבר מציב בפניו האלוהים מבחן. "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב', י"ז). אלוהים מבהיר לאדם מהי מהות העץ – אכילה בו תאפשר לאדם את היכולת להבחין בין טוב ורע. לא יאכל, יחיה בעולם שכולו טוב, בגן העדן, שבו כל הטוב נמצא בשפע אך ללא כל בחירה.
האדם אוכל מן העץ ואלוהים אינו מממש את עונש המוות. למה? הרי בכך הוא עלול לאבד את כושר ההרתעה. הרי יכול אלוהים להרוג את האדם ולברוא תחתיו בריה אחרת, משופרת, משודרגת, ממושמעת.
כנראה שאלוהים רצה דווקא בקיומו של האדם, המוכן לסכן את חייו כדי לבחור בחיים של משמעות, שיש בהם טוב ורע ובידיו הבחירה המוסרית, המאבק האינסופי עם היצר וההתמודדות עם המשיכה לרע, על פני גן עדן של שוטים שבו הכל קיים מן המוכן. אלוהים ממיר את העונש בגרוש מגן העדן, אל המציאות הארצית.
מה הפיק האדם מהשהות בגן העדן? גן העדן הוא האידאל, הוא השלמות. עתה, כאשר בידי האדם היכולת לבחור בין טוב ורע מצד אחד, ומצד שני - הידע מהו הטוב האידאלי ולאן ראוי לחתור, כל האחריות עליו. גן העדן הוא אוטופיה. הפירוש המילולי של אוטופיה הוא: "אי מקום". האוטופיה, גן העדן, הוא מקום שאינו קיים בחיים הממשיים. הוא קיים כאידאל שאליו על האדם לשאוף להתקדם. לעולם אין סוף לחתירה לשלמות הזאת, וזה האתגר הגדול בחיים.
עם גרושו מגן העדן, נאמר לאדם: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (ג', י"ט). מכאן ניתן להסיק שחיי עמל הם עונש, לעומת גן העדן, האידאל האוטופי שבו אין האדם צריך לעבוד. אולם עיון מעמיק יותר, יגלה שבגן העדן היה לאדם ייעוד: "ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (ב' ט"ו). האידאל, האוטופיה, גן העדן - הוא חיים של עבודה ויצירה.
מהי, אם כן, הקללה? הקללה היא הקשר בין הזיעה לבין הלחם, בין העבודה לבין השכר, בין התרומה לבין התמורה. האידאל, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה כל קשר בין תרומה לתמורה. האידאל הוא חיים, בהם אדם נהנה מן השפע בזכות היותו אדם, ולא כתמורה על עבודתו, אך ללא כל קשר לכך, הוא יוצר, הוא עובד, הוא תורם, כי כך ראוי לחיות, כי אלה הם החיים הטובים, כי זהו גן העדן.
האתגר האנושי הוא לממש את האוטופיה של הפרדה בין תרומה לתמורה. יש הטוענים שהפרדה זו נוגדת את טבע האדם. ואכן, טבע האדם כולל את יצר רדיפת הבצע, ואת יצר העצלות. האם אדם יתאמץ גם ללא תמורה אישית מיידית? האתגר האנושי הוא התמודדות עם היצרים. הקיבוץ הוא ניסיון להגשים את הרעיון ולקדם את האדם לגן העדן, לאוטופיה, לשלמות.
האדם טעם מעץ הדעת והוא יודע להבחין בין טוב ורע. הפיתוי לרע הוא עצום. הוא מושך אליו את האדם כפי שמושכת אותו הגרביטציה אל האדמה. המוסר האנושי הוא המאבק של האדם בפיתוי לרע. בגן העדן לא היה זקוק האדם למוסר. בחיים הריאליים, המוסר, אותו רכש האדם כשטעם מעץ הדעת, הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים חברה. בחיים הריאליים, המלחמה ברע היא תנאי קיומי.
מבחן נוסף שהאדם נדרש להתמודד עמו בפרשתנו הוא הקנאה. "וישע אלוהים אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (ד', ד'-ה'). הרצח הראשון מנפק לנו גם את התירוץ הראשון של הרוצח הראשון, אב טיפוס לתירוצים של רוצחים עד היום. אומר עורך דינו של קין, שגבה סכום נאה מאוד על עמידתו למענו בדין, שיש להתחשב בקין, שהוא מקופח, שהיתה לו ילדות קשה, שאלוהים לא שעה למנחתו והעדיף עליו את אחיו.
דבר הסנגוריה אינו מקובל. קין נכשל במבחן שהוצב בפניו. בגן העדן אין לאדם בעיות ואין הוא נדרש להתמודד עמן. כאן, על פני האדמה, האדם נתקל על כל צעד ושעל בקשיים. מבחנו הוא היכולת להתמודד עמם. הקנאה היא חולשה אנושית מובנת. השאלה היא לאן מוביל האדם את קנאתו. האלוהים רומז לקין מהי הדרך בה עליו לפעול - "אם תיטיב, שאת" (ד', ז'), אך מזהיר אותו מפני יצר הרע שבו "לפתח חטאת רובץ" (שם). קין יכול לחפש את הדרך לתקן דרכיו על מנת שמנחתו תהיה רצויה לאלוהים. תחת זאת אין הוא עומד בפיתוי הרובץ לפתחו - החטאת. הוא רוצח את אחיו. רצח הוא רצח הוא רצח, ואין תירוץ שיכול להצדיק אותו.
העונש של קין חמור – נע ונד הוא יהיה בארץ, ללא קרקע לרגליו. עונש חינוכי, שאמור להרתיע. האם הוא באמת הרתיע? נפתח את העיתון וניווכח.
בסוף הפרק מגלה אלוהים סימני יאוש מן האדם, והוא מתחרט על בריאתו. "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי ניחמתי כי עשיתים". ניחמתי = התחרטתי.
האם יחריב אלוהים את העולם? הפרשה מסתיימת בשיא המתח. סקרנים? בואו לקבלת השבת של פרשת "נח".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
