הבלוג של אורי הייטנר

בעקבות ראיונות הסרק סרק של ערוצי הטלוויזיה המסחרית עם יגאל עמיר, שבו כלי התקשורת אל המערכון של רמי הויברגר בתכנית הטלוויזיה "החמישיה הקאמרית", החוזה את שחרורו מן הכלא של יגאל עמיר כמנצח הנערץ על "שכונתו", "בעוד עשרים שנה", כלומר 20 שנה אחרי הרצח. "עמוק בלב אתם יודעים את זה", אמר הויברגר בשמו של עמיר. המערכון שודר ביום ו' שעבר בכלי התקשורת וסטנוגרמה מלאה שלו – מעל דפי "ידיעות אחרונות". המסר היה, הנה, כבר מראיינים אותו, ואו-טו-טו ישחררו אותו. עמוק בלב אנחנו יודעים את זה. הרי כבר לפני 13 שנים אמרו לנו בטלוויזיה שעמוק בלב אנחנו יודעים את זה. מבחינה אמנותית זהו מערכון מצויין. אך מבחינה חברתית ופוליטית, הוא מניפולציה זולה. "עמוק בלב אתם יודעים את זה", הוא אמר, ורבים הנהנו כמאמצי נבואת הזעם. אבל עמוק בלב, הן כולנו יודעים שזה בלוף. הנה, עברו 13 שנים, וכל מי שאומר אמת לעצמו, יודע שאין כל סיכוי שיגאל עמיר ישתחרר מכלאו בעוד שבע שנים וגם לא בעוד 27 שנים. אבל מידי שנה, לקראת יום השנה לרצח רבין, שבים ומטפטפים לנו את הנבואה, אותה עלינו לדעת "עמוק בלב".

הארבעה בנובמבר קרב, ועמו – חגיגות העמיריאדה. שוב, כבשנים הקודמות, פסטיבל יגאל עמיר הופך להיות הציר המרכזי בדיון הציבורי; פעם זה הדיון על זכותו להינשא, פעם על אבהותו והשנה – על הריאיון עמו.

למי יש אינטרס לפסטיבל הזה? כמובן לתקשורת שוחרת הרייטינג, היודעת שיגאל עמיר, דווקא בשל הסלידה ממנו ובשל דמותו ותדמיתו הדמונית, מעורר סקרנות. כמובן למטורפי הימין הרדיקלי, תומכיו של עמיר ושאר כהניסטים סהרוריים, שרוצים להעלותו על נס, ולהציגו כמי שהכשיל את תהליך אוסלו, על מנת שיהיה מודל לחיקוי מצד אחד ולהרתעה כלפי מנהיגים ומדינאים, מצד שני. ולמי עוד? לאנשי השמאל, שגם להם יש אינטרס להציג את יגאל עמיר כמי שהכשיל את תהליך אוסלו. יגאל עמיר הוא האליבי שלהם. הוא משחרר אותם מהצורך לומר אמת: תהליך אוסלו נכשל, כיוון שהוא היה מבוסס על תרמית כפולה; ערפאת רימה אותנו ואנו רימינו את עצמנו. לא היתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם. מטרת ההסכם היתה טקטית בלבד, כפי שערפאת עצמו הסביר מיד לאחר החתימה עליו בנאומו המפורסם במסגד ביוהאנסבורג. מטרתו בהסכם, היתה שיפור עמדות בניהול המאבק נגד קיומה של מדינת ישראל.

קשה לומר: "טעינו". הרבה יותר קל לומר שכמעט הגענו ויגאל עמיר קילקל לנו. כך, השמאל והימין הרדיקלי משתפים פעולה בהאדרתו של הרוצח הנתעב למימדים מיתיים, כמי שהשפיע השפעה היסטורית מרחיקת לכת על המזרח התיכון ועל מדינת ישראל; השפעה שלא היתה ולא נבראה. כך, אלה ואלה מטפחים את יגאל עמיר הבא.

****

שני מחדלים חמורים היו לשב"כ בליל הרצח. האחד, הכישלון באבטחת רבין ובמניעת הרצח. השני, העובדה שהרוצח נשאר בחיים.

משהרוצח נשאר בחיים, העונש הראוי לו הוא מאסר עולם, המנתק אותו מן החברה. אף שדבריו מסקרנים, אין כל סיבה שבעולם לתת לו פתחון פה. אם יביע צער וחרטה, אולי ראוי יהיה לראיין אותו, בתקווה שחרטתו תרתיע את ממשיכי דרכו. בוודאי שאין כל סיבה לתת לו פתחון פה, כל עוד הוא דבק באמונתו בצדקת מעשהו. חופש הביטוי הוא ערך חשוב בחברה דמוקרטית, אך אין הוא חזות הכל. לעתים, האחריות הציבורית גוברת על חופש הביטוי. כך גם במקרה זה.

החיוב היחיד שניתן, אולי, למצוא בראיון עם יגאל עמיר, יכול להיות הפרכת תיאוריות הקונספירציה. אולם יש להניח, שהאנשים המאמינים לתיאוריות ההזויות הללו, ימצאו את הדרך לשלב את הראיון בתוך התיאוריה, כצידוקה.

הכותרת שהפרומו לראיונות סיפקה, היתה ההשפעה, כביכול, של דברי שרון, רפול וגנדי על מעשהו של יגאל עמיר. עמיר אמר, שדבריהם של אנשים אלה, שהסכם אוסלו הוא אסון, הניעו אותו למעשה. הרוצח אמר, והתקשורת קפצה על דבריו כמוצאת שלל רב. כתב שי גולדין ב"הארץ" ("יגאל עמיר, בקלי קלות", 31.10): "נשאר רק עוד עניין טורד מנוחה, עם 'כל האנשים האלה שמבינים בצבא'. והוא טורד מנוחה, כי ב-13 השנים שחלפו מאז רצח רבין, לא טופל די צורכו העניין שנדמה שהיה בשעתו ליבת העניין – אחריותם של הפוליטיקאים לרצח. אותו עניין חמקמק של 'האווירה שהובילה לרצח': אותו אזור אפור שהופך מילים ל'הסתה' ומניע מוחות מעוותים לפעולה. עמיר, שלא ברצונו, שימש בווידויו בערוץ 10 קטגור נחרץ לכל מי שרחץ בנקיון כפיו מאז, והיתמם וגילגל עיניו לשמים וטען שאין לו אחריות למעשיו של 'משוגע בודד עם אקדח', שאין קשר סיבתי בין מילים למעשים".

דברים מעין אלה הם התגלמות ההסתה. הרוצח היה לפה למקטרגים על מי שהעז לחלוק על הסכם אוסלו ולהתנגד לו. מה פסול באמירה של שרון, רפול, גנדי ואחרים שאוסלו הוא אסון? אם זו הסתה, האם גם האמירה שהכיבוש אסון, שההתנחלויות הן אסון וכו' היא הסתה? ובדיעבד, הרי המציאות הוכיחה שהם צדקו.

כבר 13 שנים נעשה הניסיון הנואל לדה-לגיטימציה למתנגדי תהליך אוסלו, באמצעות קישורם לרצח. הנה, בגיליון האחרון של "הדף הירוק" הופיעה קריקטורה של ארנון אבני ובה נראית כתובת על הקיר "לבני תחלק את ירושלים", ומישהו רואה זאת ואומר: "אהה, שלום חבר!". הרי רק לפני שבוע ויתרה ציפי לבני על הקמת קואליציה, כיוון שלא רצתה להתחייב שלא לחלק את ירושלים. ועדיין אמירה זו אינה לגיטימית?! עדיין היא מתוייגת כסיסמת הסתה?!

הדה-לגיטימציה הזאת היא אקט אנטי דמוקרטי, שמטרתו – סתימת פיות והשתלטות אלימה על השיח הציבורי. מטרתו של יגאל עמיר, בהיתלותו באילנות הללו ברורה: השגת לגיטימציה. אלה המשתמשים בדבריו כקרדום לחפור בו, משתפים עמו פעולה. דווקא היום, כאשר כוחות הטירוף הכהניסטי מרימים ראש, יד, אלה ואבן, יש בכך סכנה חמורה.

* הפורטל לצדק חברתי bsh