הידיעות על מות הקפיטליזם ועלייתו מחדש של הסוציאליזם מוקדמות מידי ומוגזמות מידי. אמנם קריסת שווקי ההון הביאו את הקפיטליזם לידי משבר, אך אי אפשר להתעלם מהצמיחה הכלכלית והשפע – פרי אותה כלכלה חופשית. לא כל כך מהר יושלך התינוק הקפיטליסטי עם המים. העוצמה הרבה של מובילי הכלכלה הגלובלית הקפיטליסטית לא התאדתה והם לא יתמסרו בקלות למי שינסו להנהיג סדר חדש. יתר על כן, אין על שום מדף חלופה חפה מסכנת משבר וקריסה – הקומוניזם קרס לפני שני עשורים, הסוציאל דמוקרטיה ומדינת הרווחה האירופית עברו משבר חמור בשלהי שנות השבעים, כאשר המדינה לא עמדה בעומס המחוייבות הממשלתית לרווחה אוניברסלית. וגם הסוציאליזם הוולונטרי, הקהילתי – כמו הקיבוץ, נמצא כבר שני עשורים במשבר עמוק.
ובכל זאת, אין לזלזל בעוצמתו של המשבר. זהו משבר כפול – לא רק מפולת השווקים, המעידה על הבעייתיות והבועתיות של השיטה, אלא לא פחות מכך העובדה שכדי להציל את המשק, החברה ובעצם – את העולם החופשי בכללו, נאלצו המדינות, ובראשם ארה"ב תחת ממשל בוש האולטרה קפיטליסטי, לקבל החלטות סוציאליסטיות מובהקות, של התערבות ממשלתית במשק, הזרמת מיליארדים של המדינה לשוק ואף הלאמת בנקים.
אין לדעת מה תהיינה המסקנות מהמשבר. מסקנה אפשרית אחת, היא שהשיטה הזאת אינה עובדת ויש לשנות אותה מן היסוד. מסקנה אפשרית הפוכה, היא שהשיטה עובדת ומביאה להישגים גדולים לכלכלה, וכאשר היא נקלעת למשבר, המדינה היא רשת ביטחון המסוגלת להתערב בצעדי חירום, ולכן אין סיבה שלא ליהנות מן הקפיטליזם והישגיו בין משבר למשבר. אפשר גם להגיע למסקנות אחרות.
אולם בדבר אחד אני כמעט משוכנע – לא תהיה עוד אמונה עיוורת בעקרון היסוד של הכלכלה החופשית, היד הנעלמה.
****
האלוהים של הדת הקפיטליסטית, הוא "היד הנעלמה". היד הנעלמה היא הכוח המבטיח שללא כל הכוונה של החברה, של הממשלה, של המדינה – בהתנהלות אוטונומית של הכלכלה, של העסקים, בסופו של דבר הכל יסתדר לטובה. השוק החופשי בנוי מפרטים שמטרתם היא מקסום הרווח. כל אחד מושך לכיוון שלו, לצרכיו, לרווחיו, ואיכשהו הכל מסתדר, הרצון של כל פרט למקסם את הרווח גורם לצמיחה המשרתת את הכל. זאת האוטופיה הקפיטליסטית, שהצלחתה מותנית בכך שלא תהיה התערבות כלשהי של גורם ציבורי, בוודאי לא של המדינה, כיוון שכל התערבות כזאת עלולה רק לקלקל.
והנה, המשבר הכלכלי העולמי, משבר הקפיטליזם, בא דווקא כאשר הקפיטליזם היה בשיאו, כמעט בטהרתו. שום גורם ציבורי ומדיני לא ניווט את הכלכלה האוטונומית הזאת לידי משבר. היד הנעלמה כשלה, העניינים לא הסתדרו כמצופה מהם על פי החזון הקפיטליסטי. וקרש ההצלה היחיד של הכלכלה הוא... המדינה.
כנראה שהתיאוריה הזאת לא כל כך מושלמת. היד הנעלמה נעלמת כשצריך אותה. רק המעורבות של המדינה עשויה להציל את המשק הקפיטליסטי. בתנועה הקיבוצית, המצויה בתהליך הפרטה, הקיבוצים העשירים ביותר נשארו שיתופיים. בעקבות זאת מסתובבת בקיבוצים אמירה שרק קפיטל יכול להחזיק את הסוציאליזם. כפרפרזה על משפט זה, ניתן לומר בעקבות המשבר הנוכחי, שרק סוציאליזם יכול להחזיק את הקפיטליזם.
איני יודע לאן ילך עתה העולם, אך מה שהיה, כפי שהיה, לא יהיה. האמונה בשיטה הזו, לא תהיה עוד עיוורת וחסרת ביקורתיות.
****
עד כמה הדברים נוגעים לנו?
יש סיבות רבות למשבר הקיבוץ, אך אחד הגורמים למשבר, ובעיקר לפתרונות שבחרו רוב הקיבוצים, הוא רוח ההפרטה השלטת בעולם ובישראל.
הקיבוץ יכול לפעול ולשגשג גם בסביבה קפיטליסטית. הקיבוץ הוא יחידה כלכלית שיכולה להתחרות היטב בסביבה הקפיטליסטית, ויש לו לא מעט יתרונות בתחרות הזאת. אבל קשה ללכת נגד הזרם. כאשר הזרם הוא נגד היחד, נגד חברתיות, נגד סולידריות, נגד ערכים של שוויון ושיתופיות; כאשר הזרם מאופיין ברדיפת בצע, יש צורך בתעצומות נפש ובנחישות כדי לנהוג בדרך אחרת.
ויש לומר את האמת – הסיבה המרכזית להפרטת רוב הקיבוצים, היא פשוט רדיפת בצע. מה קרה ברוב הקיבוצים? אנשים שצמחו בקיבוץ ונבנו ממנו - החלו את דרכם בענפים, נבחרו בגיל מוקדם מאוד לניהול ענפים בליווי והדרכה של הקיבוץ, נשלחו ללימודים על חשבון הקיבוץ, התקדמו מתפקיד לתפקיד בתוך הקיבוץ, היו למנהלים גדולים בתעשיה הקיבוצית ומחוצה לה, החלו להכניס לקיבוץ משכורות גבוהות... והיה להם קשה לראות את הפער בין השכר שהכניסו לתקציב שקיבלו. והיה להם קשה לראות את הפער בין תענוגות החיים של הקולגות שלהם בחוץ לרמת החיים שלהם (אם כי ספק האם בתחום החינוך, למשל, רמת החיים של הקולגות שלהם מתקרב לרמת החינוך של ילדיהם). והם הובילו להפרטת הקיבוץ.
את ההפרטה הם עטפו באידאולוגיות שונות, של "יעילות", של "הפרזיטים", של תליית הרעיון הקיבוצי באיזה "חבר שלא עובד" (לא עובד באמת או סתם תדמית). אבל המוטיבציה היא אגואיסטית. לציבור קשה לצאת נגד ההנהגה, במיוחד כשהמהלך לווה באיומי עזיבה, ישירים או מוסווים. סימני נפט מקדימים היו התנהגות של אותם אנשים, כאילו החוקים וההחלטות של הקיבוצים כבר קטנים עליהם.
היום, כאשר המערכת הסובבת, שהתבססה על אותה אווירה של רדיפת בצע, הגיעה לידי משבר, זה הזמן לשוב למערכת ערכים של צדק, שוויון, סולידריות, ערבות הדדית, חברות ושיתוף.
הקיבוץ השיתופי הוא האוונגרד של דרך זו. זה הזמן לשינוי מגמה ולהפסקת תהליך הפרטתו.
* "שווים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
