הבלוג של אורי הייטנר

במכתב ששיגר לשר האוצר לוי אשכול ב-5.5.53, כתב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "חתמתי היום על 'הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת נקודות המס'. בהצהרה, בסעיף 4, נאמר שם בעלי / אשתי. לדעתי, יש להגיד אישי / אשתי. במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: 'והיה ביום ההוא – תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי' (הושע ב' 18). בכבוד רב, ד. בן גוריון" [ההדגשות במקור א.ה.].

זהו מסמך מפעים. בראש ובראשונה, בעצם העובדה שראש ממשלה, העסוק כל כך בבניית המדינה הצעירה, בקליטת העליה הגדולה, בהתמודדות עם הקשיים הביטחוניים והכלכליים, מטריח את עצמו ואת שר האוצר בסוגיה כביכול סמנטית כזו. מפעים לראות ראש ממשלה בקיא באמת במקרא, ולא רק מדקלם ציטוטים שכותבי נאומיו מקוששים לקראת נאום חגיגי. מפעים להיווכח שאדריכל המדינה דגל בתפישה שוויונית כל כך, כבר לפני 55 שנים.

יש שיתמהו על הטקסט הפמיניסטי כל כך המצוי בתנ"ך. הרי מורשת ישראל מזוהה כל כך עם תפיסה פטריאכלית, שוביניסטית גברית. ואכן, דיברה תורה בלשון אדם, ובתקופה כה פטריאכלית, לא היתה יכולה להציג אלטרנטיבה קיצונית, שאי אפשר היה לעכל אותה. אולם ניתן למצוא בתורת ישראל סימנים של גישה שוויונית, מעין רמזים שנשתלו בה כדי שניתן יהיה לחצוב מתוכם השקפת עולם של שוויון המינים, כאשר האנושות תהיה בשלה לכך.

כך, למשל, סיפורן של בנות צלפחד. צלפחד, מבני ישראל, מת במדבר ולא השאיר אחריו בנים. מאחר והדין הוא שבן יורש את נחלת אביו, באין לאיש בנים, אין יורש לנחלתו. באו בנות צלפחד למשה, בתביעה לקבלת נחלה, לאחר הכניסה לא"י. "א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.  ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לֵאמֹר.  ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה בַּעֲדַת-קֹרַח  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה.  {פ}

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.  ח וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר  אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ"  (במדבר כ"ז, א'-ח').

לכאורה, גם הדין הזה מנציח את אפליית האישה, שכן הנחלה עוברת לבן ורק בהעדר בן זכאית לה הבת. אך זוהי ראיה אנכרוניסטית. לפני 4,000 שנה, עצם המחשבה שיש מצב כלשהו שבו אישה תקבל נחלה, היתה מהפכה רבתי. המסר החשוב בסיפור, הוא שאישה, כמו גבר, זכאית לנחלה. המסר מוצפן בנורמות התקופה. כאשר מנקים אותו מאותן נורמות, המשמעות שלו הכשרת הבריות לרעיון של שוויון בין המינים בפני החוק.

אך ניתן ללכת עוד אחורה, לראשית, לבריאת העולם. סיפור בריאת האדם מופיע פעמיים, בגרסאות שונות לחלוטין. בפרק א' נאמר: "כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים" (בראשית א', כ"ז-כ"ח). בפרק ב' האדם שנברא הוא זכר. לאחר זמן מה אלוהים מגיע למסקנה ש" יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ." (שם ב', י"ח). האדם מוציא מכרז, בודק את כל בעלי החיים ומעניק להם שמות, אך לא מוצא ביניהם עזר כנגדו. רק אז, בלית ברירה: "כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת" (ב', כ"א-כ"ד).

דורות של פרשנים, דרשנים וחוקרי מקרא מתמודדים עם כפל הגרסאות הזה. הפיתרון שלי, הוא שהכתוב מגיש לבחירתנו גירסה שוויונית מתקדמת, שבה האדם הוא שני המינים והם שווים בערכם ולצדה - גירסה פטריאכלית פרימיטיבית, שבה האדם הוא שמו של הגבר והאישה נחותה. בתקופה הקדומה, הגירסה השוויונית היתה כל כך מנותקת מן המציאות, שלא היה מנוס מגירסה פטריאכלית, שניתנת לעיכול. אך הגירסה השוויונית נותרה לתקופה שהיהודי יהיה בשל לה. הסיפור הפטריאכלי מתאים לדת שבה האישה אינה נספרת במניין ואינה יכולה לשבת בדין. המקרא מניח שיבוא יום שבו היהדות תתקדם ותוכל לעכל ולהפנים את המסר השוויוני. ומה הגירסה שהפרשה מבכרת? בסוף הפרק מובא תקציר תולדות ראשית האנושות, מן האדם עד נוח. שם מופיעה גרסה אחת בלבד: "א זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם  בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.  ב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם." (ה', א'-ב'). מאחר והאדם הוא השם הקולקטיבי של הזכר והנקבה, ומאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, ניתן להסיק מכך שגם האלוהים הוא זכר ונקבה.

למרבה הצער, יש מי שעד היום מתעקשים להתחפר בגירסה הפרימיטיבית של היהדות ולא לאמץ את הגישה הנאורה והשוויונית. אבל באמת, הגיעה העת לבחור בדרך יהודית אחרת. דרך שוויונית של "זכר ונקבה בראם", על כל המשתמע מכך.

****

ואם בשוויון המינים עסקינן – עוד הערה קצרה לסיום.

"הנשים הרבה יותר חכמות ומוכשרות מאיתנו, הגברים". מכירים את המשפטים האלה, הנפוצים כל כך לאחרונה? כפמיניסט מושבע, המאמין בכל לבי בשוויון המינים, אני סולד מאמירות מסוג זה. אלו אמירות הנשמעות תמיד מגבר העומד בראש מערכת, מתוך עמדה של כוח. זוהי פטרונות מתנשאת. אני מציע לנשים המתמוגגות מאמירות אלו, לשים לב לקריצת העין המסתתרת מאחוריהן.

 * "במתנ"סים"