הבלוג של אורי הייטנר

ברית עם פוטין

שתי חזיתות מאבק אפיינו את מדיניות החוץ של ג'ורג' בוש. האחת, העימות עם האסלאם הקנאי. השניה, העימות עם רוסיה של פוטין, וחידוש המלחמה הקרה בין ארה"ב לרוסיה.

החזית הראשונה נכפתה על בוש במתקפת הטרור ב-11.9.01. מתקפת טרור זו הוכיחה לכל מי שעיניו בראשו, שציר רשע של טרור משרת את המהפיכה האסלאמית, במטרה להשליטה על העולם, תוך מלחמת חורמה בעולם החופשי. בוש הבין היטב שמדובר כאן במלחמת חורמה בין טוב לרע, בין חושך לאור. אף שהבון טון היום הוא לבוז לבוש, אני סבור שבוש הוכיח מנהיגות מופתית, כאשר הצביע על הרע והנהיג את העולם החופשי למלחמה בו. בדרך הוא ביצע שגיאות לא מעטות, כמו למשל הניסיון לכפות דמוקרטיה על חברות שאינן בשלות לדמוקרטיה (עיראק, הרשות הפלשתינאית). אולם חרף השגיאות הללו, הוא הוכיח אומץ ומנהיגות בעצם הצבת המטרה והדבקות בה.

לעומת זאת, החזית השניה היתה שגויה ומיותרת. אי אפשר, כמובן, לפתור את פוטין, קודם כנשיא רוסיה ולאחר מכן כראש ממשלתה, אך עדיין כאיש החזק בתוכה, מאחריות להידרדרות היחסים בין המעצמות, אך בנושא זה ביצע בוש טעויות רבות.

ממשל בוש, אחוז תחושת שליחות של הנחלת הדמוקרטיה בעולם כולו, יצא נגד פוטין בגין השלטון הטוטליטרי למחצה שהנהיג ברוסיה. הוא התעלם מן העובדה שפוטין הציל את רוסיה מהאנרכיה המושחתת שאיפיינה אותה בזמן ילצין, שהעלתה את מעמד האוליגרכים המושחתים והעברייניים עד שעל פיהם יישק דבר, תחת מראית עין של דמוקרטיה. פוטין החזיר לרוסיה יציבות וממשל, ואף שמר על מסגרת מסויימת של דמוקרטיה חוקתית. אלמלא פוטין, עלולה היתה רוסיה להמשיך ולהתפורר, ואין זה מן הנמנע שההתפוררות היתה מביאה למהפיכה קומוניסטית חדשה, או לחילופין – לעליית גורמים פשיסטים לשלטון.

מן הראוי היה, שממשל בוש יטפח יחסי ידידות עם ממשל פוטין, כדוגמת יחסי הידידות של ארה"ב עם ממשליהם של גורבצ'וב וילצין. בוש יכול היה להמנע מהתערבות יתר בענייניה הפנימיים של רוסיה, כיוון שהאלטרנטיבה לפוטין אינה דמוקרטיה ליברלית אמיתית, אלא דיקטטורה או אנרכיה. ארה"ב מקיימת יחסי ידידות עם דיקטטורות גרועות בהרבה מרוסיה של פוטין ומדוודב, כמו מדינות באמריקה הלטינית, מצרים, ירדן וכמובן סעודיה.

פוטין ניסה להחזיר לרוסיה מעט מהילת מעצמותה, אך בוודאי שלא כמעצמת על המאיימת על ההגמוניה האמריקאית, אלא כמעצמה אזורית במזרח אירופה וכמדינה בעלת משקל במשחק הכוחות הבינלאומי. בוש חייב היה להבין, שהצבת בסיסי טילים בפולין ובצ'כיה וצירופן לברית נאט"ו של שכנותיה של רוסיה, מתפרשות כפרובוקציה אנטי רוסית, וגוררות את רוסיה למלחמה קרה נגד ארה"ב.

השגיאה העיקרית של בוש, היתה בפיזור הכוחות למאבק כפול, במקום להתרכז באיום המרכזי על העולם החופשי, איראן ובעלות בריתה והטרור האסלאמי. התייצבותו נגד פוטין, דחפה את רוסיה לעמדה לעומתית במאבק נגד איראן. וכך, רוסיה מהווה אבן נגף בניסיון לבודד את איראן ולהטיל עליה סנקציות כלכליות חמורות, ולחץ כבד, כדי שתפסיק את פרוייקט הגרעין שלה, וכדי למנוע כורח של פעולה צבאית נגד פרוייקט זה.

יש לקוות, שבניגוד להצהרותיו ערב הבחירות, יבין אובמה שאין תכלית ואין תוחלת להידברות עם איראן; שמדיניות פיוס כלפי איראן עלולה להוביל לתוצאות דומות למדיניות הפיוס כלפי גרמניה הנאצית בידי בריטניה תחת שלטון צ'מברליין.

מן הראוי שאובמה ינקוט מדיניות צ'רצ'יליאנית וינהיג את העולם החופשי למאבק נחרץ, ואם יש צורך גם למלחמה, נגד ציר הרשע שמרכזו – איראן המתגרענת.

במלחמה נגד היטלר, הבין המערב שעליו לשתף פעולה עם בריה"מ הסטליניסטית. כדי למגר את הרע המוחלט, מוצדק לכרות ברית גם עם רוע דוגמת סטלין. מדוודב ופוטין אינם סטלין, הם רחוקים מכך מרחק רב. פוטין ומדוודב עשויים להיות בני ברית של ארה"ב והמערב במאבק נחוש נגד איראן וגרורותיה. מאחר וגם רוסיה סבלה מנחת זרועו של הטרור האיסלאמי, יש לה אינטרס מובהק להיות חלק מברית כזו.

על אובמה לשנות מן הקצה אל הקצה את מדיניותו השגויה של בוש כלפי רוסיה. עליו לכרות ברית עם פוטין, כדי להצליח באפקטיביות רבה יותר במדיניותו הנכונה והצודקת של בוש, כלפי ציר הרשע.

 "אומדיה"