הבלוג של אורי הייטנר

יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית", "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד, 2008, 203 עמ'

אומרים שהיה פה שמח לפני הכיבוש. זה הלא ידוע לכל וכלל אין צורך בהוכחה. ישראל היתה חברת מופת חילונית, דמוקרטית וסובלנית, חברה עובדת ועמלנית, חברה פתוחה ופלורליסטית, לא היה כאן פשע, לא היתה שחיתות, לא היתה כוחנות, האנשים השאירו את הדלתות פתוחות. ואז, בא הכיבוש האיום והכל התהפך על פיו. זה הרי ידוע, וכלל אין צורך בהוכחה. המיתוס הזה היה כבר לפרה קדושה. יוסי שריד הוא אחד ממעצביו.

והנה, בספרו "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית", הנראטיב האלטרנטיבי הוא בעיקרו שחיטת הפרה הקדושה הזו. הספר עוסק בשנים 1948-1967, והמסר המרכזי המובע בו, הוא שכל חוליי החברה הישראלית עוצבו בשנים ההן, והיום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלהם. כל אותם חוליים אינם מכת טבע, הם מעשי ידי אדם. ויוסי שריד אינו מטייח אלא מצביע במפגיע על האנשים האשמים. האנשים האשמים הם בעיקר אדם אחד, ונושאי כליו שסובבו אותו. ולאיש הזה, האיש הרע בסיפור, קוראים דוד בן גוריון. בן גוריון הוא גיבור הספר, גיבור שלילי בעליל.

הספר בנוי מעשרים סיפורים אותם מספרים עשרים אנשים וכל סיפור מחובר לשנה כלשהי ולאירוע שאירע באותה שנה. שלושה מהסיפורים הם אוטוביוגרפיים – שנים המסופרים מפי יוסי שריד עצמו ואחד מפי אחותו. שאר המספרים הם קשת רחבה של דמויות, חלקן ריאליות וחלקן וירטואליות, המספרות את הסיפור האישי שלהן השזור בסיפור הלאומי שלנו, בתערובת פוסט מודרניסטית של עובדות עם בדיון, מציאות עם דמיון, ללא אבחנה מה המציאות ומה הדמיון, מהו סיפור אמיתי ומהו סיפור שעלול היה להיות אמיתי, או ראוי היה להיות אמיתי, או ספקולציה ומניפולציה היסטורית המאפשר למספר להפליג בדמיונו לקונספירציות המוצגות כדברים בשם אומרם.

כל הסיפורים זורמים מכיוונים שונים אל אותה דמות, בן גוריון, האיש שבידיו הופקדה המדינה והוא קלקל אותה מן היסוד. הוא והסובבים אותו, ובראשם שמעון פרס, שלעתים מופיע בשמו, לעתים ברמז דק כפיל בתיאור "האיש הצעיר שכל הזמן הסתובב לב"ג בין הרגליים, דחף עצמו לכל הישיבות כאילו שום התייעצות לא יכולה להתקיים בלעדיו" ולעתים בעקיצה קטנה ומרומזת כמו אותם "שרים... שבקיאותם המופלגת בספרים עבי כרס באה להם מכריכותיהם האחוריות". ב"ג מוזכר כחצי דיקטטור, בעל תאוות שלטון וכבוד שלוחת רסן, אדם כוחני ללא מיצרים, מוקף בממסד ביטחוני חסר עכבות וערכים, אדם שמכר את המדינה לדתיים והשליט עליה את ערכיהם, אדם שבז למזרחיים, נגש בערבים, חרחר מלחמות ואיפשר שחיתות, הפקיר את יהודי אירופה בשואה ומיהר לפייס את הגרמנים אחריה וניסה לחפות על כך בחטיפתו של אייכמן. את הביטחוניסטים לדורותיהם מתעב שריד במיוחד. אחת העקיצות שלו מופנית כלפי אפרים סנה (בלי להזכירו בשמו): "הבן של הקומוניסט המפורסם ההוא, שכל חייו הוא מתאמץ, המסכן, לכפר במדים ובדרגות על חטאי אביו הסוטה".

יוסי שריד מציג בשם הדמויות אותן הוא מדובב תיאוריות קונספירציה פנטסטיות אודות פרשיות משנותיה הראשונות של המדינה. לפי תיאוריית קונספירציה אחת ב"ג הוא האיש שעמד מאחורי פרשת העסק ביש, מתוך רצון ליצור מצב שבו יהיה ברור שהמדינה אינה יכולה להתקיים בידיים שאינן ידיו שלו. יציאתו לשדה בוקר היא חלק מאותה קונספירציה. את התיאוריה הזו הוא שם בפיו של משה שרת, שכתב אותה במסמך סודי שבסודי, אותו הוא שמר כנשק יום הדין להצלת המדינה מידי ב"ג ואנשיו. בשם היסטוריון חדש בן זמננו, הוא מעלה תיאוריה לפיה ב"ג עמד מאחורי חטיפת הילד יוסל'ה שוכמכר כדי לעמוד מאחורי מבצע הצלתו, ובכך לנקות את עצמו מאשמת הבגידה בערכי תנועת העבודה והשלטת הדת והכפיה הדתית על המדינה. את קרבתו לאותו היסטוריון חדש, תיאר יוסי שריד בכך שאת הספקנות והדבקות שלו באמת, למד ההיסטוריון מ... יוסי שריד עצמו, שחשף את פרשת ההתעללות בחווארה בתקופת האינתיפאדה הראשונה; פרשה שההיסטוריון עצמו היה שותף לה כחייל שידע את האמת וראה "בשידור חי" כיצד היא מושתקת.

הדמויות החיוביות בספר הן הנשיא בן צבי ובעיקר ראשי הממשלה משה שרת ולוי אשכול, שניסו לתקן את שב"ג קלקל, אך לא הצליחו בשל צלו הכבד ובשל מלחמתו בהם, שנועדה להכשילם. את ה"חצי קפה חצי תה" המיוחס לאשכול, מסביר שריד בכך שלא ניסה מספיק להיות הוא עצמו, אלא נענה במקצת לציפיות להיות ב"ג.

בסוף הספר נותן יוסי שריד לב"ג הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון היסטורי, צעד מנהיגותי גדול שיכפר על עוולות שלטונו. הסיפור האחרון, הסיפור של 1967, מסופר מפי ביוגרף הבית של ב"ג (הכוונה לשבתי טבת, אף שאין הוא מוזכר בשמו). כידוע, בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, לנוכח משבר המנהיגות, רבים עלו לרגל לב"ג. ב"ג פחד מהמלחמה והציג אותה כמתכון לאסון. אחרי המלחמה, קרא ב"ג לנסיגה מכל השטחים זולת ירושלים והגולן.

על רקע זה, מתאר שריד מפי הביוגרף את המשלחות העולות לרגל אל ב"ג, החל ברמטכ"ל רבין (שאכן ביקר אצל ב"ג, טרם התמוטטותו, המיוחסת במידה רבה לדברים ששמע מב"ג), פרס שהציע ניסוי גרעיני כדי להרתיע מפני המלחמה, ובעיקר משלחות שתבעו ממנו לקחת את ההובלה של המלחמה כדי להשיג מטרות של כיבוש שטחים והתנחלות בהן. משלחת אחת היא של אנשי ההתיישבות בראשות יגאל אלון, המציעה "תכנית אלון" ברוח זו. השניה היא אנשי רוח בראשות אלתרמן, מייסדי התנועה לא"י השלמה, שאת יוזמתם והכרוז שלהם כתבו כבר לפני המלחמה וניסו לשכנע את ב"ג לקדם את היוזמה. משלחת נוספת היא של אנשי "גוש אמונים", כלומר מי שהיו לימים "גוש אמונים" (ובהם, בתיאור חיצוני מבלי להזכירם בשמם, הרב לוינגר וחנן פורת) המוצגים כפי שיוסי שריד רואה אותם – כת משיחית מסוכנת, הממיטה אסון על המדינה.

ממשלחת למשלחת מבין ב"ג שעומד להתרחש אסון לאומי, שרק הוא יכול למנוע אותו. ב"ג נואם לאומה נאום נגד היציאה למלחמה, ומביע תמיכה ביריבו אשכול שאינו רוצה במלחמה. נאומו משנה את ההיסטוריה, מונע את המלחמה ואת האסון שהתרחש, לדידו של שריד, בעקבותיה.

הספר מסתיים בפניה של הביוגרף למצפונו של יוסי שריד, על שבספרו הוא מתנפל שוב ושוב על ב"ג, במקום להעריך את תרומתו הגדולה בהצלת המדינה בכך שמנע את המלחמה, כפי שניתן לצפות משמאלן כיוסי שריד.

כמובן שפניה זו מעבירה ב"הפוך על הפוך" את המסר של שריד – ב"ג שהתנגד למלחמה, בה רואה יוסי שריד אסון היסטורי, יכול היה למנוע אותה, אילו רצה. אילו מנע אותה, כל העוולות להם גרם היו נסלחות לו. מאחר ולא התעלה לגודל השעה ולא מילא את התפקיד שייעדה לו ההיסטוריה, הוא נשאר האיש הרע, הדמות השלילית, האיש שהרס את מדינת ישראל.

****

יוסי שריד הוא אחד המנהיגים המרכזיים של דרך פוליטית לה אני מתנגד בכל לבי ובה אני נאבק לאורך שנים. אני סולד מדרך התנהלותו הפוליטית, ובעיקר מנטייתו לבצע סיכול ממוקד למי שהוא רואה בו יריב. כך המציא את העלילה לפי יצחק רבין היה אלכוהוליסט והצליח להפוך אותה כמעט למוסכמה (בימים בהם רבין הנץ היה יריבו של פרס היונה, אליו היה שריד מקורב. מי יודע, אולי השתלחותו בפרס בספר נועדה לכפר על כך). כך האשים את אהוד ברק בהפקרת פצועים באסון צאלים, והדביק לו את הכינוי "אהוד ברח", ואין אלו דוגמאות יחידות.

אך אני מודה, שלמרות כל אלה, יש לי הערכה רבה ליוסי שריד כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכנואם. בעיניי, יוסי שריד הוא גדול הנואמים הישראליים אחרי בגין. אני מקפיד לקרוא כמעט כל מילה אותה הוא כותב, ולא כאתגר אינטלקטואלי של יריב אידאולוגי, אלא פשוט כדי ליהנות מהעברית המשובחת שלו, שבה שזורים כל רבדי השפה, המקראית, החז"לית, השירית והמודרנית המדוברת, בתשזורת אסוציאטיבית מרתקת, עתירת קריצות ורמיזות סרקסטיות, לעתים אכזריות למדי, אך מהולות באירוניה והומור דק. על הצד האמנותי בספר – השפה, היצירתיות, המקוריות, הסוגה הייחודית, יש לי רק שבחים. הספר מרתק ומהנה מאוד.

אבל חרף ההנאה התקשיתי מאוד לבלוע את המסרים הפוליטיים שלו. בעיקר, אני תמה על מה ולמה הוא מעמיד כך על עמוד הקלון את דוד בן גוריון.

לאורך כל הספר הדהד בו קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ששנוא נפשם ונשוא מלחמתם הוא ב"ג, האיש הרע של הסיפור אותו הם מספרים. והרי שנאתם לב"ג אינה נובעת מאחריותו לקילקולי המדינה, אלא... מאחריותו לחטא הקדמון, הקמתה וקיומה. הגם שריד ב"פוסטים"?

 * הפורטל לצדק חברתי bsh