הבלוג של אורי הייטנר

תאונות הדרכים הקטלניות הן מכת מדינה, שגבתה מאיתנו וממשיכה לגבות מאיתנו מחיר דמים כבד ביותר. חובתנו להלחם בתאונות הדרכים בכל דרך אפשרית, ביטוי לקדושת החיים שהיא ערך עליון ביהדות.

בקמפיינים למען נהיגה זהירה ובטוחה, מוצגת מציאות המעידה על החמרה הולכת וגדלה בכמות התאונות ובמספרי ההרוגים. העובדות אינן מאמתות זאת. בשנת 2006 נהרגו בתאונות דרכים 446 ישראלים. מספר גדול מאוד, גדול מידי, אך זה המספר הנמוך ביותר מאז שנת 1968. המדידה הסטטיסטית של הנתונים החלה ב-1967. בשנה זו נהרגו 406 ישראלים. ב-39 השנים האלה אוכלוסיית ישראל כמעט שילשה את עצמה. מספר המכוניות הכפיל את עצמו בשיעור גדול מאוד. מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה, ובוודאי ביחס למספר המכוניות, ירד במשך השנים האלה באופן משמעותי.

איני מציג נתונים אלה כדי להמעיט בחומרת המצב, אלא להיפך, להוכיח שאין המדובר באסון טבע שאין לנו שליטה עליו. המספרים מעידים על הישג במאבק בתאונות, וחשוב שנלמד מן ההצלחה כדי להעצים אותה.

תשתית הכבישים בשנים אלה השתפרה באופן משמעותי, אך ספק אם השיפור הדביק את הגידול העצום במספר כלי הרכב. אני סבור שההצלחה נובעת מסיבות אחרות.

כשהייתי ילד, נהגתי לשבת בנסיעות על ברכיי, עם הפנים אחורה, צופה במכוניות שמאחורינו. אני זוכר את עצמי קופץ ומשתולל במהלך הנסיעות. על חגורה לא שמעתי ובוודאי שלא על כיסא בטיחות. אם מישהו היה מדבר אתי על אפשרות חגירתי בחגורה, הייתי מתייחס לכך כאל גזירה שאי אפשר לעמוד בה. הילדים שלי, כמובן, חגורים ולפחות עד גיל 9 יושבים בכסא בטיחות. בעבורם – זה מובן מאליו. אין הם מכירים כלל אפשרות אחרת. ההבדל במודעות הוא פרי האמצעים הטכניים שנכפו בחוק.  

אין לכך כל הסבר, זולת החקיקה, אמצעי הבטיחות והמודעות שהם יצרו.

קצב החקיקה של חוקים מצילי חיים אלה איטי להחריד. חובת חגירת חגורת בטיחות במושבים הקדמיים בנסיעות בין עירוניות הוחלה רק ב-1.7.75. חלפו 12 שנים (!) עד שהחובה הוחלה גם על נסיעות עירוניות. עוד 13 שנים חלפו עד שהחובה חלה גם על המושבים האחוריים. כמה חיים קופדו בשל אותה איטיות? רק ב-1.9.06 חלה חובת חגירת חגורות בטיחות באוטובוסים המסיעים ילדים. ומדוע רק באוטובוסים אלה? מדוע אין חובה כזו בכל גיל בכל אוטובוס? מזה מספר שנים רב חלה חובת הדלקת אורות ביום בתקופת החורף. כמה שנים יחלפו עד שחובה זו תחול לאורך כל השנה? כמה חיים יקופדו בשל האיטיות הזאת?

הכנסת האחרונה קיבלה את הצעת החוק של גלעד ארדן, אחד הח"כים הפעילים ביותר במאבק בתאונות הדרכים, המחייבת חבישת קסדה ברכיבה על אופניים. קבלת החוק עוררה התנגדות ציבורית. כאשר חוקק החוק המחייב חגירת חגורת בטיחות (במתכונת המינימליסטית – מושבים קדמיים בנסיעות בין עירוניות) היה על כך ויכוח ציבורי חריף. המתנגדים הסבירו עד כמה החגורה מסכנת את הנוסע, שלא יוכל לחלץ את עצמו במקרה של תאונה ועוד. כאשר חוקקה חובת חבישת קסדה בנהיגה על אופנועים, נהגי האופנועים התנגדו לה ונאבקו בה. בסופו של דבר כולם התרגלו, וחיים רבים ניצלו.

היום מתנגדים רוכבי אופניים רבים לחובת חבישת הקסדה. גם הם רואים את נוחות הרגע, אך אינם מייצגים את האינטרס העליון שלהם ושל הציבור אותו הם מתיימרים לייצג – לשמור על חייהם. במקרה זה ההתנגדות מגוחכת ממש, לנוכח העובדה שמדובר בקסדות קלות מאוד, שאינן מכבידות באמת.

החוקים הללו הם חוקים מצילי חיים. משמעות קבלתם היא מילוי מצוות עשה של "ובחרת בחיים".

בימים אלה בהם אנו בוחרים את המחוקקים לארבע השנים הבאות. כדאי לזכור ולהזכיר למועמדים, שבהרמת אצבע הם עשויים להציל חיי אדם.

* הפורטל לצדק חברתי bsh