הבלוג של אורי הייטנר

"מיליון שאהידים בדרך לירושלים", צעק שוב ושוב ערפאת, אוחז בידו את ידי ח"כ טיבי, ונענה בתרועות רמות מן ההמון המוסת. לא היו אלו קריאות של יאוש. היו אלו קריאות קרב של תקווה. פיגועי ההתאבדות לא היו צעד של יאוש, אלא אסטרטגיה של הכרעה. מטרתם היתה לשבור את רוח החברה הישראלית ולהכניעה. דומה היה שאין מענה לפיגועי ההתאבדות, והפלשתינאים חשו ניצחון.

מבצע "חומת מגן", פעילות צה"ל ושב"כ בשטחים, הסיכולים הממוקדים והמחסומים הצליחו לעצור את גל פיגועי ההתאבדות. הצעד המשלים לכל אלה הוא הקמת גדר ההפרדה. הפלשתינאים שאיבדו את הקלף האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, טרור המתאבדים, נלחמים נגד הגדר כדי לסכל את הקמתה. הטענה, כאילו המאבק הוא נגד תוואי הגדר - מגוחכת. מאז 1967 לא ערכו הפלשתינאים מאבק דומה נגד הקמת ההתנחלויות, סלילת הכבישים העוקפים, הבניה ואף הפקעת אדמות. התוואי הוא תירוץ, לניסיון לסכל את הגדר כדי להמשיך באסטרטגיית טרור המתאבדים.

את המלחמה בגדר ההפרדה ממקדים הפלשתינאים לאורך שנים בכפר בלעין ולאחרונה גם בנעלין. הם הצליחו לגייס גורמים אנטי ישראלים ואנטישמיים באירופה (פעילי "שלום") והתופעה הפרוורסית ביותר – גורמי שמאל רדיקלי ישראליים.

עם כל החומרה שבמסר הזה, אילו היה מדובר בהפגנות דמוקרטיות – עמידה עם שלטים וקריאת קריאות, ניתן היה להכיל זאת. אולם מדובר במאבק אלים, בניסיון לפגוע בגדר, בתקיפה חוזרת ונשנית של עובדי הגדר וביידוי אבנים על חיילי צה"ל מידי שבוע, לאורך שנים.

אף מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו חייליה ושוטריה נרגמים מידי שבוע באבנים. חוסר היכולת להתגבר על כך במשך שנים, מעידה על רפיסות נוראית של המדינה ומוסדותיה. מדינה אינה יכולה להשלים עם אנרכיה. מדינה חייבת להשליט את מרותה. אם לשם כך יש צורך להפעיל כוח – יש להפעיל כוח. אם יש צורך להפעיל יותר כוח – יש להפעיל יותר כוח. אבל הגיעה השעה לשבור את האנרכיה הזאת.

בשבוע שעבר הוכיחה המדינה שביכולתה להשליט את מרותה, וכשיש בכך צורך - גם להפעיל כוח, מול אתגר אנרכיסטי דומה בחברון. הדרג המדיני שהחליט והדרג המשטרתי והצבאי שביצע ראויים לשבח על הפעולה המהירה, החזקה והאלגנטית, לצד ביקורת על שנכשלו במניעת פרעות תשס"ט, הפוגרום שנערך לאחר דיכוי המרד. הגיעה השעה שזרועות הביטחון והחוק יגבו תג מחיר ראוי וכואב מפורעי החוק הללו – הנוער ומסיתיו.

כך בדיוק יש לנהוג כלפי תמונת הראי שלהם בבלעין ונעלין. ההבדל בין האנרכיסטים בחברון לאנרכיסטים בנעלין הוא התנהגות התקשורת. בעוד בחברון מילאה התקשורת את תפקידה, הציגה את התמונות, הביאה אותן לכל בית בישראל ובכך הכשירה את דעת הקהל מימין ומשמאל להפעלת כוח לדיכוי המרד, בנעלין היא משתמטת ממילוי תפקידה ולעתים אף מציגה את ההפקרות המשתוללת שם באהדה, ובכך נותנת לה רוח גבית.

על ישראל לנהוג כמדינה ריבונית ולשים קץ לאנרכיה.

* "ישראל היום"