הבלוג של אורי הייטנר

שוויון הוא בראש ובראשונה מושג מתמטי. במתמטיקה, אם A=B , A-1 אינו יכול בשום אופן להיות שווה ל-B. במתמטיקה, הדיכוטומיה מוחלטת – שוויון, או אי שוויון. אין שוויון יחסי. כל מה שאינו שווה, הוא בהכרח שונה.

כאשר מדובר על שוויון בין בני אדם, התמונה מורכבת הרבה יותר. אין ולא יכול להיות שוויון מתמטי בין בני אדם, כיוון שהשוויון המתמטי הוא דמיון גמור ומוחלט, ואין ולא יכול להיות (וטוב שכך) דמיון מוחלט בין שני אנשים, ובוודאי לא בין מרכיביה של חברה שלמה. האנשים שונים זה מזה, יש מוכשרים יותר ופחות, חכמים יותר ופחות, חזקים יותר ופחות. ויש גם טיפשים וחלשים. יש חרוצים ועצלנים. יש ישרים ורמאים, יש טובים ורעים. וכמובן יש אין סוף גווני ביניים.

כיוון שאין שוויון מתמטי בין בני אדם, משתמשים בכך מתנגדי רעיונות השוויון, מתנגדי הסוציאליזם, מתנגדי הקיבוץ, כדי לשלול את הרעיון. מתנגדי השוויון תמיד יוכיחו שבעצם אין שוויון אמיתי בקיבוץ, כי הרי אין שוויון מתמטי, ואם כך – למה לרמות את עצמנו? ניתן לתחרות הפרועה לשחק את משחקה החופשי, ניתן למוצלחים, למוכשרים, לבני המזל, למי שיודעים לעשות כסף – להתעשר.

נכון, אין שוויון מתמטי בין בני האדם, אולם אי השוויון הוא חוסר צדק וככל שאי השוויון גדול יותר, חוסר הצדק זועק יותר. לכן, חברה השואפת לצדק ולסולידריות חברתית, תציב את השוויון הכלכלי בין חבריה כמטרה, כמחוז חפץ, כחזון. יתכן שהשוויון הוא אוטופיה, ונכון שפירוש המילה אוטופיה הוא אי מקום, כלומר מקום שאינו קיים, אך הדברים היפים והצודקים ביותר בתולדות האנושות נעשו מתוך אוטופיזם, מתוך השאיפה להגשים את האוטופיה, גם אם מתוך תובנה שהאוטופיה עצמה היא פאטה-מורגנה, שככל שנתקרב אליה היא תתרחק מאיתנו. יתכן והשוויון אינו רעיון בר מימוש, אך עלינו לראות בו כוכב צפון, שבעצם ההליכה לאורו, נהיה חברה טובה יותר, צודקת יותר, מתוקנת יותר.

השאיפה לשוויון אינה לשוויון מתמטי, לפיו האנשים זהים זה לזה, אלא לשוויון ערך האדם – האנשים שווים בערכם, אף שהם שונים זה מזה. "מכל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו" – עיקרון זה מבוסס על ההבנה שהאנשים שונים זה מזה. המטרה של חברה שוויונית, היא שחבריה יתנו לפי יכולתם השונה ויקבלו לפי צרכיהם השונים. זה השוויון האנושי, החברתי. גם הוא אוטופיה, במידה מסויימת. האם באמת כל החברים בחברה כלשהי נותנים ככל יכולתם? האם נמצאה הדרך, בחברה כלשהי, לספק לכל אחד את צרכיו? ודאי שלא. אבל הקיבוץ הוא הניסיון הנעלה ביותר להגשמת האוטופיה הזאת. עצם חיפוש הדרך, הוא העושה את החברה הקיבוצית לטובה יותר, לצודקת יותר, לכזו שכדאי לחיות בה. אין טעם לקיבוץ, אם הוא מוותר השאיפה הזאת.

השיטה הקיבוצית להגשמת הרעיון הזה, היא ההפרדה בין תרומה לתמורה. קו פרשת המים בין הקיבוץ לשאר העולם, הוא ההפרדה הזאת – האם אני עמל רק לרווחתי ורווחת משפחתי, או כדי לחלוק את פרי עמלי עם שותפיי לחברה? ההפרדה בין תרומה לתמורה, עושה אותנו לחברה שוויונית וצודקת, יותר שוויונית ויותר צודקת מכל חברה אחרת. האם נוותר על הייחוד הזה?

****

מתנגדי רעיון השוויון, מנפנפים לעתים ברעיון שוויון ההזדמנויות. מה שחשוב, הוא שניתן לכל אחד את ההזדמנות השווה להצליח. שוויון ההזדמנויות הוא אחד הערכים המובילים בקפיטליזם. לא בכדי, התגלמות החלום האמריקאי הוא האיש שנולד למשפחה חסרת כל, בנה את עצמו בעשר אצבעותיו, בכישרון, בחריצות ובהתמדה והגיע לפסגה.

אולם האמת היא, שאין הזדמנות שווה למי שנולד למשפחה קשת יום בעיירת פיתוח בנגב, ולבן עשירים שגדל במגדלי אקירוב. אין להשוות בין מה שנדרש מכל אחד מהם, כדי להגיע לאותו מקום. יגאל אלון הגדיר את שוויון ההזדמנויות כ"הזדמנות לאי שוויון". שוויון הזדמנויות אמיתי, יכול להתקיים רק בחברה שוויונית.

איני יודע למה מתכוון רונן, בטענתו שהתשובה אינה נמצאת בקצה של "שוויון מלא". אני חושש שוויתור על רעיון השוויון ועל השאיפה לשוויון, עלול להיות הזדמנות לאי שוויון. איני מסכים עם רונן שוויתרנו מזמן על השוויון, שהרי תקציבנו אינם שוויוני. תקציב שוויוני אינו תקציב שווה. תקציב שוויוני הוא תקציב המנסה לממש את הרעיון של "לכל אחד לפי צרכיו". הפער בין תקציבים על פי גודל המשפחה ולפי ותק, נועד לתת מענה לצרכים שונים ולהיות שוויוני יותר מתקציב המבטא שוויון מתמטי. לעתים, הניסיון הזה יוצר עיוותים ומרחיק אותנו מהמטרה, ואז ניתן לתקן את העיוות, כפי שעשינו באסיפה האחרונה בנוגע לחיסכון. אבל לטעמי השיטה הנהוגה באורטל היום הרבה יותר שוויונית, מבחינה מהותית, מכפי שהיתה לפני תהליכי השינוי אותם מגדיר רונן כ"וויתור על מושג השוויון". גם טענתו של רונן שהתרומה לקהילה אינה שוויונית, טעונה בירור. ודאי שאין היא שווה. אילו היא היתה שווה, לא היה כל צורך בהפרדה בין תרומה לתמורה. כל הרעיון מבוסס על ההבנה שהתרומה שונה. יש לחתור לשוויון במאמץ, לכך שכל אחד יתן לפי יכולתו השונה. ודאי שלא הגענו לכך, אך עלינו לחתור תמיד להגשמת האוטופיה הזאת.

רונן מציע להגדיר את מטרתנו כחברה סולידרית. אכן, הסולידריות היא רעיון נשגב. הבעיה היא, שקיבוצים שהפריטו עצמם לדעת הגדירו את המהלך שלהם כוויתור על השיתוף והשוויון, אך שמירה על הסולידריות והערבות ההדדית (שבאו לידי ביטוי, למשל, ברעיון "רשת הביטחון"). רוב הקיבוצים שעשו כן, אכן ויתרו על השיתוף והשוויון, אך למעשה גם על הערבות ההדדית.

אין לי ספק שרונן אינו רוצה בפירוק השותפות והפרטתה, אך אני חושש שוויתור על החתירה לשוויון עלול להוביל אותנו למקומות שרונן בוודאי אינו רוצה להגיע אליהם.

אורטל השכילה תמיד לגלות יצירתיות ולהמציא את הקיבוץ מחדש, תוך שמירה על רעיון הקיבוץ. לפני כמה ימים שמעתי חברה באורטל הטוענת שברעם הוא יותר קיבוץ מאיתנו. על פי תפישתי, דווקא בזכות השינויים שביצענו, אנו היום יותר קיבוץ.

יתכן שעלינו שוב להמציא את הקיבוץ מחדש. זהו אתגר מרתק. להמציא את הקיבוץ מחדש – פירוש הדבר למצוא דרכים אחרות, חדשות, להגשמת הערכים הקיבוציים. ערך השוויון הוא אחד החשובים שבהם. אל לנו לוותר עליו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל