הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "אופסימיזם" מציג אבישי גרוסמן את הפרדוקס האלקטורלי של מרצ – איך זה שעמדותיה של מפלגה זו התקבלו והיו למיינסטרים, והמפלגה נשארה מפלגת שוליים קטנה כשהיתה בעבר? בלשונו של אבישי: "מי שהגה, נאבק, שילם והושמץ על תפיסותיו החברתיות והמדיניות, כאשר אלה לא היו מקובלות על ידי רוב רובו של הציבור, דינו להישאר במיעוט גם כאשר עמדותיו הופכות לנחלת רבים, לעתים גם של יריבים היסטוריים מרים". פתרונו של אבישי לפרדוקס הוא פסיכולוגי: "הקבוצה, שגרמה לתחושת אי ביטחון קיומי וערערה על המקובל והמוסכם, נוטה להידחות על ידי מרבית הציבור גם כאשר צדקת עמדותיה הישנות הופכות לנחלת הכלל".

אני רוצה להציע לאבישי, ידידי, פתרון אחר לפרדוקס. ראשית, אין ספק שעמדותיה של מרצ, שהיו מוקצות בשנות השבעים והשמונים, שהיו נחלת מיעוט קטן וקיצוני, היו לדרך המלך של מדינת ישראל בעשור וחצי האחרונים. יש לכך ארבע סיבות מרכזיות. האחת, המיעוט שדגל בדרך הזו היה נחוש בעמדתו ונאבק עליה ללא כחל וסרק, בלי התייפיפות ובלי למתן את גישתו כדי שתהיה קלה לעיכול. בכך הוא יצר לה לגיטימציה ציבורית. ב. מצדדי האג'נדה של מרצ היו אמנם מיעוט קטן בעם, אך רוב גדול בתקשורת ובאקדמיה. לאלה השפעה רבתי, בפרט כאשר הם פועלים כמונופול. ג. האינתיפאדה הראשונה יצרה בקרב חלק ניכר מהציבור מיאוס מישיבתנו ביש"ע, ורצון עז לשנות את המצב הזה. ד. הכמיהה לשלום היא מרכיב מרכזי בזהותו של הישראלי, והוא רצה לתת צ'אנס למחנה שהבטיח להביא שלום למדינת ישראלי.

האמת היא שהאג'נדה שהציבור קיבל לא היתה בדיוק דרכה של מרצ, אבל הציבור אימץ עמדות יוניות הרבה יותר מבעבר, ובעיקר – נתן להן צ'אנס.

מה שגרם לכך שמרצ נשארה מיעוט קטן, היא סיבה אחת – העובדה שדרכה נוסתה. כל עוד היתה זו אלטרנטיבה אופוזיציונית למציאות, היה בה קסם. ברגע שהיא נוסתה, היא כבר נבחנה במבחן התוצאה. ובמבחן התוצאה, מה לעשות, כל הנחות היסוד שלה קרסו כמו מגדל קלפים.

הנחת היסוד של תפיסת מרצ ו"שלום עכשיו" היא שהשלום הוא בהישג יד והוא תלוי בנו. "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן" כפי ששורר יהונתן גפן בשירו "יהיה טוב". בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף והחלה לסגת מחלק ניכר מן השטחים תמורת התחייבות להפסקת הטרור והמאבק המזויין. הטרור רק גבר למימדים שלא היו כמותו. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהסכם ביניים? אהוד ברק ניסה את הדרך של הסדר הקבע – בקמפ-דיוויד ובטאבה הציע הצעות מרחיקות לכת יותר משל מרצ (בבחירות 99', שבהן נבחר ברק, יוסי שריד שכנע את מועצת מרצ שלא לקבל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע את חלוקת ירושלים. שנה לאחר מכן ברק הציע לחלק את ירושלים), אך דרש תמורתן הסכם שלום וסיום הסכסוך. ערפאת דחה בבוז את ההצעות ופתח במתקפת הטרור שלא היתה כמותה מאז קום המדינה. משהתברר שאין פרטנר להסכם קבע, ניסה אריק שרון דרך אחרת – נסיגה חד צדדית. הוא נסוג מרצועת עזה עד המילימטר האחרון, ועקר את כל היישובים, עד היהודי האחרון, כך שלא ישאר אפילו בדל תירוץ לפלשתינאים לתקוף. והנה, מיד אחרי הנסיגה היו חורבות היישובים שנעקרו בסיס לירי בלתי פוסק של טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. ובין לבין, היו בין ישראל לפלשתינאים מספר רב של הסכמי הפסקת אש, הודנא, תהדיא וכו', וגם הן לא כובדו אפילו יום אחד.

הציבור בישראל רוצה בשלום ומוכן לשלם מחיר כבד בעבורו, אבל הציבור הישראלי מתפכח מהנחת היסוד של האג'נדה המרצית. לא, אין לנו פרטנר לשלום, ונסיגה מהשטחים אינה מקרבת את השלום, כיוון שהסכסוך אינו על קו גבול זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בא"י. הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל זכות זו ואף אינם מוכנים להשלים דה-פקטו עם מציאות זאת, ולכן הם ממשיכים להלחם בישראל, כאשר התהליך המדיני הוא חלק מן המלחמה הזו, ומטרתו להחליש את ישראל ולהשיג הישגים מדיניים וביטחוניים לפלשתינאים. זה המצב היום, זה המצב בעתיד הנראה לעין, וספק אם אי פעם המצב הזה ישתנה.

הציבור הישראלי, ברובו, מפוכח היום מבעבר. היותה של מרצ מיעוט כרוני היא תוצאת ההתפכחות.    

* "הדף הירוק"