הבלוג של אורי הייטנר

בראיונות ראש השנה, בהם קרא ראש הממשלה אולמרט לנסיגה מכל הגולן, הוא אמר ש-200 מ' לא ישפיעו על ביטחון ישראל. היתה זו עקיצה כלפי אהוד ברק, שכראש ממשלה הציע נסיגה מכל הגולן, אך התעקש על רצועת חוף של כמה עשרות מ' לחוף הכינרת. בשל התעקשות זאת, דחה אסד האב את הצעת השלום של ברק. כאשר מדבר היום אולמרט על פריצת דרך, כוונתו ברורה – הוא נוסע לתורכיה כדי להבטיח לאסד את כל הגולן וחוף הכינרת. "מכרתי לו בית שלא היה שלי" – כך, בשורה מהשיר "אדוני השופט", ניתן לתאר את מסעו השערורייתי, של הגרוע בראשי הממשלה בישראל, איש מושחת מן היסוד, פושט רגל מוסרי ופוליטי, שאיבד את אמון העם, אמון הכנסת, אמון הממשלה, אמון מפלגתו, ושבועות ספורים לפני רדתו, בשעה טובה, מבמת ההיסטוריה, מרשה לעצמו ברוב חוצפה להציע לציר הרשע את הגולן וחלק נכבד מן הכינרת.

מישהו הופתע מדרישותיו של אסד ובהן נסיגה ישראלית מחופה הצפון מזרחי של הכינרת? לבטח לא מי שעוקב אחרי המו"מ הישראלי – סורי מראשית שנות ה-90. לאורך כל השנים, לא זזו הסורים כמלוא הנימה מן התכתיב שלהם – נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67.

חשוב להבהיר את ההבדל בין הגבול הבינלאומי לקווי 4.6.67. הגבול הבינלאומי הוא הגבול שנקבע ב-1923 בחבר הלאומים בין המנדט הבריטי על א"י לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. גבול זה נקבע כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות. קווי 4.6.67 הם הגבול בין ישראל לסוריה ערב מלחמת ששת הימים.

לכאורה, לא אמור להיות הבדל בין קווי שביתת הנשק לקווים של ערב מלחמת ששת הימים, שהרי בין שתי המלחמות לא היתה מלחמה נוספת בין ישראל לסוריה. מה, אם כן, הסיבה להבדל? בשנים 1949-1956 השתלטו הסורים במעשי תוקפנות אלימים על שטחים בתוך מדינת ישראל, כמו רמת הבניאס, חמת גדר והחוף המזרחי של הכינרת מעין גב ועד שפך הירדן (וכך הם שלטו, בפועל, על רבע מהכינרת, אף שכולה היתה בריבונות ישראלית).

האבסורד הוא, שסוריה דורשת את נסיגת ישראל מהגולן בטענה שכיבוש שטח הוא מעשה בלתי חוקי, ובעת ובעונה אחת תובעת נסיגה ישראלית גם משטחים שהיא עצמה כבשה. יתר על כן, ישראל כבשה את שטח הגולן במלחמת מגן מול תוקפנותם של הסורים, בעוד הסורים כבשו שטחים במעשי תוקפנות גרידא, ללא כל התגרות ישראלית.

אחת הטענות המרכזיות של מצדדי הנסיגה מהגולן, היא שאין ברירה – העולם מכיר אך ורק בגבול הבינלאומי, וכל דרישה לגבול אחר אינה לגיטימית. והנה, הסורים דורשים במפגיע לאורך עשרות שנים, נסיגה ישראלית מעבר לגבול בינלאומי, והעולם אינו נופל מהכיסא אלא מתייחס לכך כאל דרישה לגיטימית, סבירה ומקובלת. יתר על כן, אפילו ישראל אינה נרעשת. אולמרט הוא ראש הממשלה החמישי שדן על כך.

איך זה קורה? מדוע העולם מקבל דרישה סורית לעיצוב גבול שלא על בסיס הגבול הבינלאומי (שבעיני סוריה הוא קו שרירותי שנקבע בין קולוניאליסטים ולכן אין הוא לגיטימי)? הסיבה לכך היא אחת – הנחישות הסורית. כיוון שסוריה עקבית בעמדתה ונחושה בעמידה עליה, העולם משלים עם כך.

מכאן ניתן להסיק, שהטענה שהעולם אינו מוכן לקבל כל קו גבול למעט הגבול הבינלאומי חסרת שחר. אין כל סיבה, אם כן, שישראל לא תעמוד על האינטרס הלאומי החיוני שלה בגולן. שהרי מכל בחינה שהיא יש תוקף רב הרבה יותר לתביעה הישראלית לעומת התביעה הסורית.

הגולן היה בידי סוריה, ותחת שלטונה הוא היה בסיס לתוקפנות מתמדת נגד מדינת ישראל. רק שחרור הגולן במלחמת ששת הימים שיחרר את יישובי הגליל והעמק מהסיוט הסורי. אלמלא תוקפנותם, הגולן היה בידי הסורים עד היום. אין כל סיבה לתת פרס לתוקפן.

הגולן היה בידי סוריה 21 שנים בלבד (1946-1967). בידי ישראל הגולן כבר כמעט 42 שנים – פרק זמן כפול באורכו. מזה 27 שנים הגולן הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל ואין מדינה  בעולם המוותרת על שטח ריבוני שלה. הגולן הוא אזור התיישבות שבו פזורים 33 יישובים ישראליים. הגולן הוא חלק מא"י, עמוס באלפי שנות היסטוריה יהודית.

האם יש סיכוי שהעולם יקבל עמדה זאת? הנחישות הסורית לנסיגה לקווי 4.6 כשמולה הרפיסות הכנועה והמושפלת של ממשלות ישראל, גרמה לכך שהעולם משלים עם תביעותיה החצופות של סוריה. ברגע שנחליף דיסקט, נגלה נחישות ולא נסכים לשום דיון על הגולן – הנחישות תשתלם, והעולם יקבל זאת. וכפי שהנחישות התורכית לא לדון על תביעותיה של סוריה לנסיגה תורכית מחבל אלכסנדרטה הביאה בסופו של דבר לוויתור של הסורים, כך יהיה בסופו של דבר גם עם הגולן. בסופו של דבר, מי שיהיה נחוש יותר – ינצח.

* "ישראל היום"