הבלוג של אורי הייטנר

על קיר בניין האו"ם בניו יורק, חקוק חזון השלום של הנביא ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד'). בבחירה זו מבהיר האו"ם מה ייעודו, מה תכלית קיומו, מה חזונו, למה הוא מחוייב – שלום עולמי.

מהו חזונה של מדינת ישראל? מה ייעודה, מה תכלית קיומה?

נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות הישראלית; הוא מגלם את ערכי המדינה וחזונה. גם במשכן נשיאי ישראל, באולם המרכזי, חקוקה כתובת ועליה פסוקים מן התנ"ך, חזונו של הנביא יחזקאל: "כא "וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל ל"ז, כ"א-כ"ב). המסר של מי שקבעו זאת, הוא שהיעוד של מדינת ישראל הוא קיבוץ גלויות ואחדות ישראל.

אחדות ישראל היא בראש ובראשונה קיבוץ גלויות – העלאת העם היהודי המפוזר בכל הגלויות והפיכתו לעם אחד במולדתו, במדינתו הריבונית. 60 שנה אחרי קום המדינה, ישראל היא המרכז היהודי הגדול בעולם, היא מקיימת הלכה למעשה קיבוץ גלויות, היא קלטה יהודים מכל רחבי העולם, היא קלטה בשני העשורים האחרונים מיליון יהודים מחבר העמים (ואני כולל במספר זה גם את אלה שאינם מוכרים כיהודים בידי הרבנות. אין זה נושא המאמר, אך הגיע הזמן לפתור את הבעיה הכאובה והמחפירה הזאת), היא קלטה רבים מיהודי אתיופיה. המלאכה טרם הושלמה, ויש להמשיך לפעול לעליה רבתי מכל התפוצות, כולל ארצות הרווחה ובראש ובראשונה מארה"ב. למרות טעויות לא מעטות שנעשו, אני מאמין שהחברה הישראלית מצויה בתהליך חיובי של מיזוג גלויות, ושהבעיה העדתית הולכת ונגוזה.

אולם המחוייבות לחזונו של הנביא יחזקאל, מחייבת אותנו להיות זהירים דווקא כלפי בעיה אחרת. "ולא יהיו עוד לשני גויים" – האם אנו עם אחד? האיום הגדול על אחדות העם, אינו השסע העדתי, אלא השסע בין חילונים ודתיים. באופן אישי איני מגדיר עצמי לא כחילוני ולא כדתי, אני חושב שהחלוקה הדיכוטומית הזאת היא מלאכותית, אני מאמין שקיים רצף ביחס של היהודים בישראל ליהדותם ולא חלוקה שרירותית בין שני מחנות. אולם אי אפשר להתעלם ממגמות הולכות ומחריפות של הקצנה, של הסתגרות, של הפרדה, של מערכות חינוך נפרדות, של התיישבות נפרדת ושל מניעת קשר וחיבור בין יהודים. הסתגרות כזאת יוצרת חומת הפרדה, מחנכת לבידול ומרחיקה אותנו מייעודה של המדינה. אחת המשימות הלאומיות החשובות והדחופות ביותר, היא שבירת החומה וחיבור בין הזרמים השונים בחברה היהודית בישראל.

אחדות ישראל בשום אופן אינה אחידות. קיימים זרמים שונים, גישות שונות, דעות שונות ואמונות שונות. ניתן וראוי לקיים אחדות תוך כיבוד הייחודיות של כל ענף.

ברוח חנוכה, אצטט דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של א"י וגדול ההוגים היהודיים במאות השנים האחרונות (למרות שכבר ננזפתי מעל דפים אלה שאין לי מספיק קילומטרז' כדי לצטטו), בסידור התפילה שלו, "עולת ראי"ה": "'להדליק נר של חנוכה'. החנוכה, המושפעת מהעתיד היותר נעלה, כאשר מבואר בהוראת חנוכה בהקבלה להוראת חינוך, היא מצטיירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. אך בטרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו כל אלה האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות, יש נוטה ביותר לאחד מן המאורות האלה, ונדמה לו שמי שנוטה אל שאר המאורות הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו... שהרי כל זמן שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת בעולם, ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם הכל הם נר אחד".

הרב קוק מביע את חששו מפני הסכנות שבריבוי האורות השונים, שהרי "לפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות" ו"כל זמן שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת בעולם". ואף על פי כן, אין הוא סבור שהמסקנה היא מחיקת ההבדלים בין האורות השונים ובין מי שנושאים את האורות השונים בעולמנו. הוא מכיר בחשיבות של כל אור ואור, בקדושה של כל אור ואור, הוא מכיר בחשיבותה של השונות: "צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות". הוא מתריע מפני מי שנטייתו ל"אור התורה", למשל, גורמת לו לראות איום ב"מי שנוטה אל שאר המאורות". איך פותרים את הדילמה הזאת? ב"הכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד".

מי מחוייב בימינו לאור התורה? מי לאור הנבואה? מי לאור הצדק? מי לאור הגבורה? העם היהודי בימינו מורכב מזרמים שונים ודרכים שונות, וחלקים שונים בתוכו מחוייבים בדרכים שונות לאורות שונים. יש לכבד את השונות הזאת ולתת לה מקום, ובלבד שנבין כולנו שהכל ביטויים שונים של אור גדול אחד, של מחוייבות אחת לקיומו של העם היהודי, לקיומה של היהדות, לקיומה ועתידה של מדינת ישראל. יש מקום לכל האורות החלקיים, מתוך הבנה ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". 

הדרך שלנו לתיקון עולם, עוברת בתוך הקהילה שלנו. היכולת של הפרט להשפיע על האומה כולה קלושה, אולם אם בכל קהילה יהיו משוגעים לדבר, שיובילו בתוכה את חזון אחדות ישראל, יהיה בכוחם להשפיע על החברה הישראלית כולה. אני מאמין, שיש פוטנציאל לגולן להיות חברת מופת, אור ליהודים, בתחומים שונים, ובראש ובראשונה ביצירת חברה אחת המשותפת ליהודים ציוניים מכל הזרמים - דתיים, מסורתיים וחילונים. אמנם רובנו המכריע חיים ביישובים נפרדים, אך ניתן וראוי לקיים שותפות רבה ביותר בתחומי התרבות, החינוך והחברה, מגיל הגן, דרך בית הספר, ועד זקני העדה. עלינו להעמיד את המטרה הזו לנגד עינינו, ולא לחסוך במאמץ ובמשאבים על מנת להגשימה.

חזון יחזקאל אותו ציטטתי בתחילת המאמר, הוא ההפטרה בפרשת השבוע, פרשת "ויגש". הנביא יחזקאל חוזה חיבור מחדש של "עץ יהודה" ו"עץ אפרים" – חזרה לימים הגדולים של מלכות דוד ושלמה, טרם ההיפרדות לשתי ממלכות נפרדות. החזון הזה צורף כהפטרה לפרשת "ויגש", המתארת את איחודה מחדש של משפחת ישראל, האיחוד מחדש של יוסף ואחיו לאחר עשרות שנות נתק. האיחוד הזה נעשה במצרים והביא לירידת יעקב ובניו מצרימה, לתחילתה של גלות ארוכה וקשה. חזון יחזקאל מדבר על איחוי הקרעים בעם ישראל – בארצו. הציונות החלה בהגשמת חזונו של יחזקאל. האחריות על כתפינו גדולה מאוד, שלא נהיה עוד, חלילה, לשני עמים, דווקא לאחר שהתקבצנו בארץ ישראל והקמנו מדינה יהודית עצמאית.

* "שישי בגולן" (יפורסם בערב שבת "ויגש" 2.1)