הבלוג של אורי הייטנר

המפלגות הערביות מעולם לא היו חלק מקואליציה בישראל. יש הרואים בכך טעם לפגם, כתם על צביונה הדמוקרטי של המדינה, ביטוי לגזענות. איך זה שבמשך 60 שנה, אין ייצוג בממשלה ל-20% מאזרחי המדינה? הזאת דמוקרטיה?

מול ביקורת שנמתחה בשבוע האחרון על ההפגנות של ערביי ישראל נגד המלחמה, נשמעה טענה שהגנה על עמדתם – בני עמם נמצאים במלחמה, סופגים מכות קשות, רבים מהם נהרגו, האין זה ברור וטבעי שיבטאו סולידריות עם בני עמם?

יש סתירה בין הטענות הללו. הסתירה היא המצב המיוחד המאפיין את ערביי ישראל – מצב של מלחמה בין עמם לבין המדינה בה הם אזרחים. איזו נאמנות קודמת, הנאמנות הלאומית או הנאמנות האזרחית?

בעיניי, התשובה ברורה מאליה. ודאי שהנאמנות הלאומית קודמת לנאמנות האזרחית. ההשתייכות הלאומית היא עניין עמוק, ערכי, תרבותי, משפחתי – היא חלק מהDNA  של בני האדם, תינוק יונק אותה משדי אמו. ההשתייכות האזרחית היא טכנית. במקרה של ערביי ישראל, היא השתייכות למדינה של עם אחר, עם הנמצא במלחמת קיום עם עמם. קיומה של מדינת ישראל, היא תוצאת מלחמה בין עמם לעם היהודי, היא תוצאת הניצחון של העם היהודי על עמם, היא תוצאת תבוסת עמם במלחמה.

אין שום סיבה לצפות מהם לנאמנות למדינת ישראל. יש להבין את הסולידריות שלהם לעמם. יש לנהוג עמם בסובלנות כאשר הם מביעים, גם בשעת מלחמה, את נאמנותם הלאומית. כל עוד הם פועלים על פי חוק, יש לאפשר להם למחות ולהפגין כאוות נפשם. 

אולם דווקא תובנה זו מסבירה מדוע הם פסולים מכל וכל להשתתפות כלשהי בשלטון, למה הם מוקצים מכל קואליציה אפשרית בישראל ומדוע פסולה לחלוטין הישענות עליהם כבלוק פרלמנטרי חוסם.

המערכת הפוליטית של מדינת ישראל נועדה לשרת את טובתה של מדינת ישראל. מהי טובתה של המדינה? על כך ניתן להתווכח. על כך יכולה להיות מחלוקת עזה וחמורה בין שמאל לימין, בין ניצים ליונים, בין חילונים ודתיים. אולם המחלוקת עם המפלגות הערביות אינה על טובתה של המדינה. אין הם מבקשים את טובתה של המדינה, אלא את רעתה של המדינה, את טובת אויבי המדינה. כל עוד המדינה היא במצב מלחמה עם עמם, הם תמיד יתמכו בעמם ויתנגדו למדינה. ומצב המלחמה בין עמם לבין המדינה אינו עומד להשתנות, כיוון שאין כל סימנים ורמזים לכך שעמם מוכן להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ולהפסיק לחתור להשמדתה.

כאשר הדמוקרטיה האמריקאית היתה במלחמה נגד יפאן, במרחק אלפי מילין מחופה של ארה"ב, כל היפאנים בארה"ב נכלאו במחנות ריכוז. מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בהיסטוריה המגלה פתיחות כה רבה לבני העם הנלחם בה, אף שמדובר במלחמה על עצם קיומה, לאורך כל כך הרבה שנים. במקום להתגאות בכך, אנו מלקים את עצמנו ומאשימים את עצמנו באפליה, כביכול, כלפי ערביי ישראל.

אין זה מובן מאליו, שמי שאפריורי תומכים באויבי המדינה יהיו שותפים במערכת הפוליטית, בעלי זכות בחירה ומיוצגים בפרלמנט במפלגות המבטאות בגלוי את תמיכתם ללא תנאי באויב, גם כאשר הוא שולח מחבלים לפיגועי טרור ורוצח אלפי ישראלים, גם כאשר הוא מפגיז בטילים לאורך שנים אוכלוסיה אזרחית ישראלית. אף מדינה בעולם לא היתה מגלה כזאת פתיחות, כזאת סובלנות.

הסובלנות הזאת אינה מובנת מאליה, אבל הדמוקרטיה הישראלית יודעת להתעלות ולהכיל זאת, וטוב שכך. אבל שותפות בשלטון? שותפות בממשלה? חברות בקואליציה? התבססות של קואליציה על תמיכתם בה מבחוץ? עד כאן. הם פסולי חיתון לכל חתונה פוליטית אפשרית.

הפסילה הזאת אינה על רקע אתני, אלא על רקע פוליטי. חד"ש על גלגוליה השונים, שבעבר הונהגה בידי יהודים, והאוריינטציה שלה לא היתה לאומנית פלשתינאית אלא עבדות נרצעת למשטר הסובייטי, היתה פסולה באותה מידה. הח"כ היהודי דב חנין, איש חד"ש, פסול לכל קואליציה בשל דעותיו. מצד שני, השתתפותם של ערבים, נציגי מפלגות ציוניות, במערכת השלטונית רצויה ומבורכת. כאשר מונה ראלב מג'אדלה לשר בממשלה, פירסמתי כאן מאמר תחת הכותרת "חג לציונות". העובדה שהוא היה שר כושל ומכשיל מצערת מאוד, אך אינה קשורה להיותו ערבי, לא חסרו לנו שרים יהודיים שנכשלו בתפקידם. עצם מינויו של שר ערבי במדינה היהודית והדמוקרטית היתה תקדים חשוב. ובלבד, שמדובר באדם שתמיכתו נתונה למדינת ישראל ולא לאויביה. מי שבחר להיות חבר במפלגה ציונית – ניתן לראות בו פטריוט ישראלי, כל עוד לא הוכח אחרת.

אולם מפלגות שמראש נאמנותם היא לאויביה של מדינת ישראל, הן מראש מחוץ לתחום לכל קואליציה בישראל.

* bsh הפורטל לצדק חברתי