מתי שמעתם לאחרונה את המילה "כוחותינו"? מתי לאחרונה נשמעה בתקשורת המילה "אויב"? המילים הללו אינן פוליטיקלי קורקט במקומותינו ובעיתותינו. אלו מילים המתוייגות כ"תקשורת מגוייסת", רחמנא לצלן, ומה מגונה יותר מתקשורת מגוייסת?
האמת היא שגם אני איני אוהב תקשורת מגוייסת ואיני חושב שהתקשורת, גם בעת מלחמה, צריכה להיות מגוייסת. אולם אין זהות בין תקשורת פטריוטית לתקשורת מגוייסת.
מהי תקשורת פטריוטית? תקשורת שברור לה ולצרכניה שהיא אינה נייטרלית, בוודאי בעת לחימה, במאבק בינינו לבין האויב. תקשורת פטריוטית בהחלט תופסת צד במלחמה - הצד הישראלי.
מהי תקשורת מגוייסת? תקשורת הקופצת לדום ומצדיעה לנוכח כל מילה, החלטה ומעשה של הממשלה ושל הצבא. תקשורת שאינה בוחלת בשקרים ובעיוות התמונה כדי לשרת את ההסברה שלנו. תקשורת שהופכת כלי לשירות התעמולה. תקשורת שאינה שואלת שאלות, אינה מבקרת, אינה מעלה לדיון אלטרנטיבות. התקשורת האופורית והמאתרגת בימי אוסלו העליזים ובתקופת ההתנתקות היא דוגמה לתקשורת מגוייסת במירעה. בכך, היא נושאת בחלק מן האחריות לתוצאות של ההרפתקאות הללו. כמו במהלכים מדיניים, כך גם במלחמה – אל לתקשורת לנהוג כך. תפקידה בדמוקרטיה הוא גם לבקר ולשאול.
תקשורת יכולה להיות פטריוטית מבלי שתהיה מגוייסת. התקשורת בעת מלחמה יכולה להיות אחראית בלי שתהיה מגוייסת.
האם התקשורת הישראלית במבצע "עופרת יצוקה" היא פטריוטית? האם היא מגוייסת? האם היא אחראית?
בדרך כלל, התקשורת מפגינה פטריוטיות. חרף ההימנעות התמוהה משימוש במילים לא אופנתיות כמו אלו שהזכרתי בראש המאמר, היא בהחלט מתייצבת לצד המדינה, צה"ל ותושבי הדרום. התקשורת, ברובה המכריע, הביעה תמיכה במבצע. האמת היא, שאדם צריך להיות חסר מצפון, ערל לב וחסר אחריות באופן קיצוני במיוחד כדי שלא לתמוך במבצע. שהרי אם יש משמעות למושג זכות ההגנה העצמית – מבצע "עופרת יצוקה" הוא מימושה. אם יש מלחמה בין טוב ורע – זאת המלחמה.
בדרך כלל, התקשורת אינה מגוייסת. מיומה הראשון של המערכה, התקשורת מבקרת, שואלת שאלות. כבר אחרי ההפצצה הראשונה, החל דיון על השאלה האם ראוי להסתפק בכך או להמשיך ולגלגל את המבצע. וכך, לאורך כל המבצע נשאלות השאלות האם לעצור או להמשיך, האם לבלום או להעמיק, האם לצאת לפעולה קרקעית, האם להפסיק את האש באופן חד צדדי, האם להסכים להפסקת אש בהסכם, מתי ובאלו תנאים, וכן הלאה וכן הלאה. איני אוהב את כל השאלות, איני אוהב את כל העמדות, לעתים הן מכעיסות, אך זה תפקידה של התקשורת – לשאול שאלות, למתוח ביקורת, לקיים דיון, לא להיות שופר. מה שחסר לי בדיון הזה, הוא הביקורת מהצד השני – ביקורת על כך שהמבצע מהוסס מידי, איטי מידי.
לדעתי, ביום הראשון למערכה, מיד אחרי ההפצצה הראשונה, כאשר האויב היה המום, ראוי היה לנצל הצלחה ולבצע את הפעולה הקרקעית. באותו יום נכון היה לגייס את המילואים ולהתכונן לשלב השלישי ולבצע אותו כעבור מספר ימים. עמדות מסוג זה אינן נשמעות בדיון התקשורתי, וחבל. כפי שיש אינטרס ציבורי בביקורת הנשמעת, כך יש אינטרס ציבורי בהשמעת הביקורת שאינה נשמעת. כך ראוי להתקיים דיון בחברה דמוקרטית.
התקשורת הישראלית אינה מגוייסת, אך יש בישראל תקשורת מגוייסת. גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ" הם תקשורת מגוייסת לצד האויב. מידי יום נותן להם העיתון עמודים שלמים לשירות התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית של האויב. הם פועלים כמכונת תעמולה משומנת – ללא שאלות, ללא ספקות, ללא תהיות, ללא ביקורת; הם פשוט שופר תעמולתי. המקום ש"הארץ" נותן להם הוא חוסר אחריות לאומית.
שיא חוסר האחריות, היה התנהגות התקשורת בערב שבו נהרגו שלושה חיילים מירי פגז ישראלי. מהשידורים, מטון הדוברים, ממראה פניהם של השדרים ומהרמזים שהם שחררו, ניתן היה להסיק שצה"ל הסתבך בקטסטרופה נוראה.
כל אזרח וכל חייל שנהרג הוא עולם ומלואו. נפילתם של שלושה חיילים היא אסון כבד למשפחה, לחברים. אירוע זה גורם לכאב כבד לחברה הישראלית כולה. אולם אנו נמצאים במלחמה. המטרה במלחמה היא לנצח. אי אפשר לנצח בלי להלחם. ללחימה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח. מחיר אי הניצחון, גם מחיר הדמים, יהיה כבד יותר. אי אפשר להלחם ולנצח כאשר התקשורת יוצרת אווירה של אסון לאומי מנפילתו של חייל במלחמה. התנהגות תקשורתית כזו זורעת דמורליזציה. זריעת דמורליזציה בעת מלחמה, היא חוסר אחריות משווע.
* "הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
