הבלוג של אורי הייטנר

מה יחשב לניצחון במלחמה? ניצחון במלחמה הוא השגת מטרות המלחמה.

מהן המטרות הראויות למלחמה כזאת?

יש שלוש מטרות אפשריות. האחת, כיבושה מחדש של רצועת עזה והחזרת השלטון הישראלי. השניה, מיטוט שלטון חמאס והחזרת השלטון ברצועת עזה לידי פת"ח. השלישית, הרבה פחות יומרנית – שקט בדרום.

התנגדתי להתנתקות, בשל עקירת גושי ההתיישבות ובשל התקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. אולם עצם הרעיון של הפסקת השליטה על כלל רצועת עזה, שבה מיליון וחצי פלשתינאים, היה רעיון נכון. לצערי, היישובים נעקרו, אך אין לישראל שום אינטרס לחזור ולשלוט על מיליון וחצי פלשתינאים; שליטה שאינה מתיישבת עם מטרת העל של המדינה - הבטחת צביונה היהודי והדמוקרטי. חזרה, בצורה זו או אחרת, לשליטה ביטחונית חלקית על רצועת עזה, היא האופציה האחרונה, רק אם כל האופציות האחרות תכשלנה.

אני שולל גם את המטרה של מיטוט שלטון חמאס והחלפתו בידי פת"ח. עקרונית, אני שולל את נטילת התפקיד המגלומני של ממליכי המלכים במדינות אחרות. ישראל אינה מעצמת על ואסור שתהיינה לה יומרות כאלו. מעשית, כל ניסיונותינו בעבר למעורבות כזאת, בעיקר בלבנון, סיבכו אותנו והשיגו מטרות הפוכות. ספציפית, שלטון פת"ח אינו עויין לנו פחות, והרי מתוך שמונה שנות ירי טילים על ישראל, שש וחצי היו תחת שלטון פת"ח (ערפאת ואבו מאזן).

בצדק הגדירה הממשלה מטרות צנועות למבצע "עופרת יצוקה" – שינוי המציאות הביטחונית והשבת השקט לדרום. זאת, באמצעות הפסקה מוחלטת של ירי הטילים והפסקת ההברחות מסיני.

איך ניתן להשיג את המטרה הזאת? ניתן להפעיל אופציה מדינית, אופציה כוחנית או שילוב בין השתיים. עקרונית, המלחמה תמיד צריכה להיות אמצעי אחרון, אחרי שמוצו המהלכים המדיניים.

מהי הכתובת למהלכים הכוחניים, ומהי הכתובת למהלכים המדיניים? הכתובת היא תמיד אותה הכתובת – השלטון. כאשר אבו מאזן שלט בעזה, הוא היה אחראי לירי הטילים על ישראל, ולכן הוא היה הכתובת הן לפעולות כוחניות והן להידברות המדינית. היום אבו מאזן אינו רלוונטי ברצועת עזה. הכתובת היא חמאס.

אולי הדברים נשמעים אפיקורסיים, אך אני רואה בחמאס כתובת מדינית, כל עוד הוא השולט בעזה, וכאמור איני חושב שתפקידה של ישראל להתערב בזהות השלטון בעזה. שלטון חמאס אינו יכול להיות פרטנר לשלום, כיוון שהוא אינו מקבל את זכות קיומה של ישראל, אך בכך אין הוא שונה במאומה מהרשות הפלשתינאית ואש"ף. אולם הוא פרטנר להסדרים פרגמטיים, ביטחוניים, מעשיים, מקומיים, לייצוב המצב. בסופו של דבר, כל הסדר של הפסקת אש, יהיה עם חמאס.

הבעיה בהסדר עם חמאס היא העובדה שלחמאס, בדיוק כמו לפת"ח, רקורד מוכח של הפרת הסכמים. יחסם להסכמים עמנו, כמו ההודנה והתהדיה, היא כאל אמצעי טקטי במלחמתם נגדנו.

לכן, אין לישראל מנוס מהאופציה הכוחנית. ולכן, יש לדבוק במהלך הכוחני, כך שהמחיר שיגבה מהפלשתינאים יגרום להם לרצות להפסיק את ירי הטילים ולרצות לשמור על השקט בגבול עמנו. כאשר זה יהיה רצונם, ניתן יהיה להגיע להסדר הפסקת אש יציב ובר קיימא. יש לומר את הדברים באופן ישיר וללא הצטעצעות – המערכה חייבת להסתיים בכניעה של האויב. היום אנו רחוקים מכך, ולכן טרם הגיעה עת הפסקת האש.

רחוקים, לאו דווקא בזמן. יתכן שיכולנו כבר להיות שם. אופן ניהול המבצע, מתעלם מהמחיר של התמשכותה לאורך זמן – המחיר של השבתת החיים התקינים בדרום, של פגיעה בדעת הקהל בעולם ושל חשיפה ללחצים בינלאומיים כבדים. המבצע מנוהל באופן איטי ומדורג מידי. ראוי היה לצאת לפעולה הקרקעית ביומה הראשון של המערכה, מיד לאחר ההפצצה האווירית, כאשר האויב היה בהלם מעוצמתה. בו ביום היה נכון לגייס את אוגדות המילואים, להכינם ולאמנם ולפתוח בתוך ימים אחדים בשלב השלישי. איבדנו זמן יקר בכך שלא נהגנו כך. כעת, יש לבצע לאלתר את השלב השלישי במלוא העוצמה. העובדה שטרם הכנענו את האויב וטרם הכרענו במלחמה, מעידה על כך שלא הפעלנו מספיק כוח. המסקנה היא שעל צה"ל להעצים באופן משמעותי את הפעולה, על מנת להביא להכרעה מהירה ככל הניתן. הכרעה מוחצת, שתביא להפסקת אש בת קיימא ומוחלטת ולהפסקת ההברחות בציר פילדלפי.

"עופרת יצוקה" היא מלחמת מגן. מטרתה – הפסקת התוקפנות נגד ישראל. אין מטרה צודקת מזו. זו מטרה שניתן להשיג אותה, אם נהיה נחושים להשיג אותה.

* "אומדיה"