הבלוג של אורי הייטנר

השתתפתי השבוע בסיור בקמפוס החדש של מכללת תל-חי. הדריך את הסיור אחד הפרופסורים הבכירים במכללה. הפרופסור הוא תושב ראש פינה, אך במשך עשרות שנים הוא היה אחד החברים הבולטים והמובילים באחד מקיבוצי הצפון.

למה עזבת את הקיבוץ? שאלתי אותו אחרי הסיור. "כאשר הקיבוץ שלי החל לדבר על פרייווטיזציה [הפרטה א.ה.], אמרתי שאם פרייווטיזציה, אז לפרייווט שלי אני יכול לדאוג טוב יותר במקום אחר".

****

הזדהיתי מאוד עם דבריו. הרי מהו יופיו של הקיבוץ, מה מותר הקיבוץ על החברה הרכושנית, אם לא בכך שהפרט לא שם את עצמו במרכז, לא את רווחיו האישיים, לא את רכושו הפרטי, לא את ממונו הפרטי. יופיו של הקיבוץ הוא הנכונות של חבריו להתחלק זה עם זה, להיות ערבים זה לזה במובן העמוק והבסיסי ביותר של המילה. ואם על כך מוותרים, אז למה בכלל לחיות בקיבוץ?

****

עבודתי כמנהל המתנ"ס חשובה לי מאוד. אני משקיע בה את מרצי ואוני, במשך שעות מטורפות מידי יום. העבודה חשובה לי בראש ובראשונה בשל המטרה אותה אני משרת - בניית הקהילה הגולנית. במקום השני בסדר החשיבות שלי, עומד הסיפוק הרב וההנאה הרבה שלי מן העבודה. ההתפרנסות היא במקום השלישי.

אבל ההתפרנסות חשובה לי מאוד מאוד. לשמחתי הרבה, עבודתי מניבה שכר נאה, אליו מצטרפות הכנסות מכתיבה. אני רואה בשכר הזה גמול ראוי על המאמץ הרב שאני משקיע בעבודה.

דווקא מן המקום הזה, אני מצהיר שאין לי כל חפץ בכך שאגורה אחת מהשכר הזה תכנס ישירות לכיסי. אם אחוז אחד מהשכר יופרט, יהיה זה בעבורי שבר נורא ואיום. יהיה זה שבר של חלום חיי, להיות שותף לעיצובה של חברה צודקת ויפה יותר מהחברה הרכושנית. יהיה זה שבר של דרך החיים בה אני מאמין, בה בחרתי, אותה אני מגשים כל חיי הבוגרים, בשמה הובלתי תהליכי שינוי מהותיים בקיבוץ, ששמרו עלינו כקיבוץ. אני רואה את הקיבוץ כ"חפירות חיי", ואין אדם נסוג מחפירות חייו.

****

לפני 21 שנים ביצענו את תהליך השינוי הראשון שלנו. מאז קיימנו עוד 6 תהליכים אסטרטגיים. בכולם גילינו יצירתיות רבה ועיצבנו יחד קיבוץ אחר, לא הלכנו בתלם, לא חיקינו אחרים, ובזכות המקוריות והיצירתיות השכלנו לתת מענה שיתופי לבעיות ולצרכים שלנו. אם נגלה יצירתיות ומקוריות, נשכיל לעשות זאת גם בתהליך שאנו נמצאים בפתחו.

****

אני מבין מאוד את הפרופסור אותו ציטטתי בראשית המאמר, אך אני מצהיר מראש, בראשית התהליך, שהבחירה שלו לא תהיה הבחירה שלי, תהיינה ההחלטות שנקבל אשר תהיינה.

בתהליך אאבק בכל כוחי על כך שהשינויים שלנו יהיו שיתופיים. אולם גם אם ההחלטות לא תהיינה לרוחי, וגם אם ההחלטות תהיינה הפוכות לעמדותיי, אשאר באורטל, אמשיך לעשות, לפעול ולתרום בכל כוחי לאורטל, אמשיך לנסות להשפיע על דרכה של אורטל.

עם ההבטחה האישית הזאת אני נכנס לתהליך האסטרטגי. אני רוצה בכל מאודי, שזאת תהיה ההבטחה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו, גם של מי שדעתם מנוגדת לדעתי. אני רוצה לראות בסוף התהליך את אורטל שלמה.

"לא זזים מהגולן!" היתה אחת הסיסמאות שלנו בשנות המאבק; סיסמה שהיא הבטחה. היום אני מצפה מאוד מכל החברים לומר, כפי שאני אומר ומבטיח: לא זזים מאורטל!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל