הבלוג של אורי הייטנר

ב-26.3.79 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. תמורת חתימה על הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגדולה והחשובה במדינות ערב, שילמה ישראל מחיר כבד וכואב – נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון, תוך ויתור על נכסים ביטחוניים וכלכליים בלתי רגילים (הנפט שישראל מצאה בסיני היא אחד המרכיבים המרכזיים בכלכלה המצרית) והחמור מכל – לראשונה בתולדות הציונות מדינת ישראל עקרה שני חבלי התיישבות, חבל ימית ומרחב שלמה. השלום עליו דובר התבסס על יחסי שכנות וידידות כמו בין ארה"ב לקנדה. בין שתי המדינות נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי הכלכלה, החקלאות, התרבות, התיירות, החינוך, הסכמים למניעת השמצות והתקפות הדדיות ועוד. ארבע פעמים ביקר הנשיא סאדאת בישראל, וראש הממשלה בגין ביקר במצרים מספר ביקורים דומה.

הסכם השלום בין ישראל למצרים החזיק מעמד בדיוק שנתיים וחצי ועשרה ימים. ב-6.10.81, נרצח הנשיא סאדאת, ועמו – נרצח השלום. סגנו של סאדאת, מובארק, התמנה במקומו ומיום כניסתו לתפקיד, את מקום השלום החם החליפה מלחמה קרה. כל הסכמי הנורמליזציה היו לאות מתה. מובארק סרב לבקר בישראל במשך למעלה מ-28 שנות שלטונו (למעט גיחה קצרה להלווייתו של רבין). מצרים מובילה מדיניות עויינת לישראל, מובילה את המתקפות נגד ישראל באו"ם, הובילה את הוועידה האנטישמית, הגזענית והאנטי ישראלית הקיצונית בדנוור. התקשורת המצרית ומערכות החינוך במצרים היו לגורמי הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית קיצוניים וחריפים ביותר. אפילו את המינימום הפורמלי – היחסים הדיפלומטיים, מצרים מרבה להפר. ארבעה חודשים בלבד לאחר השלמת הנסיגה מסיני, ניצלה מצרים תירוץ ראשון שנקרא בדרכה (מבצע "שלום הגליל") כדי להחזיר את שגרירה סעד מורתדא למצרים, לתקופה של למעלה משלוש שנים. בראשית מתקפת הטרור הרצחנית של ערפאת והרש"פ נגד אזרחי ישראל ב-2000 ("האינתיפאדה השניה") שבה מצרים והחזירה את שגרירה בסיוני למצרים, לתקופה של כחמש שנים, בתגובה על מימוש זכות ההגנה העצמית בידי צה"ל. הסעיף היחיד בהסכם השלום שמצרים מקפידה לקיים הוא פירוז סיני, אך בהעלמת עין מהברחות הנשק ממצרים לרצועת עזה, היא מפרה גם את ההסכמים הביטחוניים בינה לבין ישראל.

והנה, במבצע "עופרת יצוקה", לראשונה מתייצבת מצרים לצד ישראל בעימות בינה לבין ישות ערבית כלשהי. לצד מס שפתיים רפה נגד "התוקפנות הישראלית", מצרים מאשימה בגלוי את חמאס באחריות למלחמה, תוקפת אותה על ירי הקסאמים ועל הפסקת ה"רגיעה", ומשדרת כמעט בגלוי את תקוותה שישראל תכה קשות את חמאס. לראשונה מאז עלייתו של מובארק לשלטון ולאחר השלמת הנסיגה מסיני, מצרים מתבטאת ונוהגת כמדינה שלה יחסי שלום עם ישראל.

מובארק לא נעשה ציוני, ולא שינה את גישתו היסודית. מדיניותו נובעת מאינטרסים מצריים מובהקים. האינטרס הראשון, הוא ההבנה שלו, שהסכנה המרכזית לשלטונו ולשלומה של מצרים, היא התחזקות ציר הרשע שמרכזו איראן, המלהיבה את הגורמים האסלאמיים המיליטנטים בארצו. התחזקות חמאס ברצועת עזה, בחצר האחורית של מצרים, מסוכנת, מבחינה זאת במיוחד. אינטרס נוסף הוא חיזוק מעמדה האזורי של מצרים, ובעיקר חיזוק מעמדה בעיני הממשל האמריקאי החדש, אם תצליח לתווך ולהיות שותפה מרכזית בעיצוב מציאות ביטחונית חדשה בגבול ישראל - עזה. מובארק מבין, שלא יוכל להיות מתווך, אם ידבק במדיניות אנטי ישראלית בלתי מאוזנת (כפי שלטעמי נשיא תורכיה ארדואן לא יוכל עוד למלא תפקיד כלשהו של תיווך במזה"ת, לנוכח עמדתו הקיצונית והבוטה נגד ישראל במהלך המבצע).

האם ניתן לראות בהתנהגותה של מצרים במשבר הנוכחי, הזדמנות לשינוי דרמטי ביחסים בינה לבין ישראל? האם זאת הזדמנות, סוף סוף, לשלום, 28 שנים אחרי שישראל שילמה את המחיר הכבד של הסכם השלום? העובדה שמה שמניע את מובארק הוא אינטרסים, אינה מקשה על ההזדמנות הזאת, אלא להיפך, מחזקת אותה. יש להניח שמה שהביא את סאדאת לביקורו בירושלים ארבע שנים בלבד אחרי תוקפנותו במלחמת יום הכיפורים, לא היה שינוי בבסיס אמונתו, אלא אינטרס לאומי. אינטרסים הם הבסיס העיקרי (לא היחיד, יש גם בסיס ערכי, כמו ביחסי ארה"ב עם ישראל) ביחסים הבינלאומיים.

אם מובארק הבין והפנים שהאיום המרכזי על מצרים הוא איראן וציר הרשע הטרוריסטי, יש סיכוי לברית אינטרסים בין מצרים לישראל, שתוביל למצב של יחסי שלום אמיתיים בין המדינות (גם אם לא ברמה של הסכמי השלום והנורמליזציה. מהפנטזיה הזאת כנראה נצטרך להיגמל). יש לקוות שכך יהיה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לשפר ולטפח את היחסים בין ישראל למצרים. אולם לא במחיר ביטחונה של ישראל. ישראל חייבת לעמוד על כך שמצרים תמנע את המשך ההברחות לאורך ציר פילדלפי.

* "ישראל היום"