הבלוג של אורי הייטנר

צפיתי בטלוויזיה בכתבה שסיקרה אירוע פרידה של מנהיגי הקהילה היהודית בוונצואלה משגריר ישראל בקראקאס, שגורש בידי הנשיא צ'אווס, במחאה על מבצע "עופרת יצוקה". את התמונה שנגלתה לעיניי ניתן להגדיר במילה אחת – דיכאון. ראיתי לנגד עיניי אנשים רדופים, המומים ומדוכאים, החשים שבניתוק היחסים הדיפלומטיים בין המדינה בה הם חיים לבין מדינת הלאום שלהם, חרב עליהם מרכיב מרכזי בעולמם, בזהותם. ושאלתי את עצמי – מה הם עושים שם? מה הם מחפשים שם? מה הם איבדו שם? למה הם מתעקשים לדבוק במדינה שמעמידה בראשה מנהיג אנטישמי כצ'אווס, בחברה המריעה לאנטישמי הזה והולכת שבי אחרי הכריזמה שלו? התשובה נעוצה, להערכתי, במצבם הכלכלי האיתן של היהודים ובהיותם שייכים לאליטות הכלכליות והחברתיות של המדינה. את התשובה הזאת ניתן לצמצם לשתי מילים – סיר הבשר.

תסמונת סיר הבשר היא מחלה גנטית של העם היהודי מאז ומתמיד. כבר יעקב אבינו, אחרי שעבד 14 שנים כדי לזכות ברחל, לא מיהר לעזוב את חרן ולשוב לארצו, למולדתו ולבית אביו, אלא נשאר בחרן שנים נוספות כדי לעשות לביתו. ואכן, התורה מספרת לנו על הצלחתו הכלכלית, פרי תושייתו, יזמותו, חוכמתו, חריצותו, ערמומיותו וכישוריו בתחום ההנדסה הגנטית. הוא לא שש לעזוב את סיר הבשר. רק כאשר הקרקע החלה לבעור מתחת לרגליו ("וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום", בראשית ל"א ב') ולאחר הוראה מפורשת של האלוהים, ברח ממשק חותנו והחל במסע חזרה לא"י.

יעקב ובניו ירדו מצרימה "כי כבד הרעב בארץ כנען". הרעב נמשך חמש שנים אחרי רדתם, חמש מתוך שבע השנים הרעות. הם לא חזרו ארצה בתום שנות הרעב. הם ישבו בארץ גושן, שם היתה להם אדמה משלהם ומקנה רב, הם הצליחו מאוד כלכלית, הם היו במעמד חברתי ופוליטי גבוה מאוד במצרים, כבני חסותו של אחיהם, המשנה למלך, יוסף. אז מה בוער? וגם כאשר ליוו את יעקב אביהם בדרכו האחרונה אל קבר ישראל, במערת המכפלה, הם השאירו את טפם ומקניהם בארץ גושן, וכלל לא עלה על דעתם שהגיעה השעה לחזור הביתה.

רק לאחר שנות העבדות הקשות יצאו בנ"י ממצרים, וגם זאת בחוסר חשק, ברטינה, כאשר כל קושי, כל מעצור ומיצר בדרכם לארץ עורר בהם געגוע לסיר הבשר במצרים.

שיבת ציון, 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון והגליית עם ישראל לבבל, הקיפה אחוז מצומצם מאוד מבין היהודים, בעיקר מבין דלת העם. מי שהסתדרו בגולה, העדיפו את סיר הבשר. לא בכדי, האשימו אמוראי א"י את היהודים הרבים שנשארו בגלות ולא עלו ארצה בשיבת ציון, באחריות לחורבן הבית השני.

ולאחר חורבן הבית השני, במשך אלפיים שנות גלות, מצאו היהודים צידוקים תיאולוגיים לאי עליה לארץ ולציפיה פאסיבית לגאולה משיחית, ניסית. הציונות היתה מיעוט קטן בעם. אפילו סמוך לשואה, כאשר הקרקע בערה תחת רגליהם, מרבית היהודים דבקו בגולה. הרב טייכטל, רב חרדי ומתנגד לציונות, ששינה את דרכו וחזר בתשובה בזמן השואה, כתב על כך בספרו "אם הבנים שמחה": "עד שאם אחד פותח פיו לדבר ולהתלהב עצמו לבנין ארצנו, הוא משוקץ ומתועב. וגרמו בזה החרדים האנטיציוניים באשמת מיאוס ושיקוץ לארץ חמדה... ונפלו בעבירת המרגלים שעליהם נאמר 'וירגנו באהליהם' 'וימאסו בארץ חמדה'. ומה היה סופם של המרגלים? שגרמו על ידי זה בכיה לדורות. וכן המה הוסיפו בכיה על בכיה והגענו למה שהגענו היום. בבית ישראל ראינו שערוריה ובכיה על בכיה וכל זה מפני שמאסנו בארץ חמדה".

הסימפטום הכואב ביותר, בעיניי, לתסמונת סיר הבשר הגנטית שלנו, היא העובדה שלמעלה ממיליון ישראלים ירדו מן הארץ בשישים שנות המדינה. כמו מכת בכורות – אין כמעט משפחה שאין בה יורד, והתופעה הזאת מקובלת בחברה הישראלית כנורמלית וטבעית.

הגיעה העת לחדש את הציונות ואת החינוך לציונות; החינוך לאהבת הארץ ולדבקות בה. יש לשוב לערך של שלילת הגולה. אין כוונתי לשלילת הגולה בנוסח הניסיון הא-תרבותי למחוק את היצירה היהודית שנוצרה בגלות, לבוז לאורח החיים של הקהילה היהודית ולנסות ליצור קפיצת דרך היסטורית בין ימי הריבונות היהודית בא"י בתקופת התנ"ך ובתקופת החשמונאים לבין הקמת מדינת ישראל, תוך דילוג על 2,000 שנות גלות, ותוך ניסיון ליצור כור היתוך צברי לכל העולים. כוונתי לשלילת הגולה כפשוטה – אמירה ברורה, שמקומו של כל יהודי במולדתו – ארץ ישראל, ובמדינתו הריבונית – מדינת ישראל. מקומו של כל יהודי אך ורק בארץ ישראל.

* "שישי בגולן"