הבלוג של אורי הייטנר

רוח הפטריוטיות, הסולידריות החברתית והחוסן הלאומי שאיפיינה את החברה הישראלית במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והמוטיבציה הגבוהה של חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, לא היו שונות מאלו שהתגלו בשלביה הראשונים של מלחמת הלבנון השניה. ההבדל המכריע בין שתי המלחמות היה בתפקוד ההנהגה. במלחמת הלבנון השניה ההנהגה המדינית, הצבאית, המוניציפלית, הכלכלית והתקשורתית כשלה והובילה לתוצאות העגומות. במבצע "עופרת יצוקה", תפקודה של ההנהגה הזאת היה טוב לאין ערוך, ולכן גם התוצאות היו הרבה יותר טובות.

ביומה האחרון של מלחמת הלבנון השניה כתבתי מאמר, בו קראתי לאולמרט להתפטר. במאמר זה טענתי שהנושא באחריות לכישלון, הוא מי שהיה מקבל את התהילה בניצחון. על פי אותה אמת מידה, לפיה העומד בראש המערכת נושא באחריות לכישלון, כך ראוי אולמרט להערכה על הצלחת המבצע. כל השותפים, בדרג הצבאי והמדיני, אחראים להצלחה, אך עיקר הקרדיט מגיע לעומד בראש המערכת.

עם זאת, אין לשכוח את הכלל החשוב, שהמנצח הגדול ביותר במלחמה הוא זה שהצליח למנוע אותה. המציאות שאילצה אותנו לצאת למלחמת אין ברירה, היא תוצאה של מדיניות שראשי השלטון הנוכחי היו שותפים להובלתה. הם אינם מכים על חטא, אלא ממשיכים לדבוק בדרך שכשלה.

ברמה הצבאית, הלקח המרכזי שהופק ממלחמת הלבנון השניה, היה שינוי הקונספציה של אש מנגד. מלחמת לבנון השניה הוכיחה שאין די באש מן האוויר ובאש ארטילריה מן היבשה והים, תהיה עוצמתה אשר תהיה, כדי להביס את האויב, אלא יש צורך במערכה יבשתית ובהשתלטות על השטח. הטעות הגדולה של מלחמת הלבנון, היתה הדבקות בקונספציה הזאת לאורך חודש וחצי, אף שכבר בשבוע הראשון ניתן היה להבין את מופרכותה. הטענה שבעידן המלחמה הפוסט מודרנית, הבליסטית, אין משמעות לשטח היא שטות מוחלטת.

איני שותף לביקורת על ההחלטה להפסיק את האש. נכון שניתן היה להשיג יותר, אך תמיד ניתן להשיג יותר ובאיזשהו שלב יש לעצור. הימים האחרונים של המבצע כבר התאפיינו בתמורה שולית פוחתת – התועלת שהופקה מכל יום נוסף של לחימה הלכה ופחתה והרצון לסיים את המבצע טרם כניסתו של אובמה לתפקידו בארה"ב היה שיקול מדיני נכון, ולכן היה צורך בהפסקת האש, ובהתבססות על ההרתעה שנוצרה.

אם ניתן היה להשיג יותר, לא היה זה בהארכת המלחמה, אלא בניהולה בדרך אחרת דווקא בשלביה הראשונים. אילו המתקפה היבשתית נפתחה מיד לאחר מתקפת האוויר הראשונה, כאשר האויב היה המום לחלוטין, ושלב ג' היה מתבצע כעבור שבוע, ניתן היה להכריע את האויב באופן מוחץ הרבה יותר, בזמן קצר יותר. מכאן, ניתן להסיק שהפקת הלקח הנכון ממלחמת הלבנון השניה היתה חלקית בלבד.

גם התנהלות הדרג המדיני לקתה בחסר. המחדל החמור ביותר היה הדלפת הוויכוח הפנימי אודות הפסקת האש. כאשר אנו מאיימים על האויב בהרחבת המבצע וחטיבות מילואים דרוכות ומחכות לפקודה, אסור שוויכוחים כאלה ידלפו. הדלפת התנגדותו של שר הביטחון להרחבת המבצע ותמיכתו בהפסקת אש, עמעמה את תוקף האיום ואיפשרה לאויב להחזיק מעמד ולא להישבר.

ערב המבצע איימו עלינו במאות הרוגים אם צה"ל יכנס לעזה – כל עזה ממולכדת, לוחמים עזי נפש המכירים טוב מאיתנו את שטחם יהרגו בנו ועוד איומים מבהילים. כך בדיוק היה גם ערב מבצע "חומת מגן". אז ועתה הוכח שאלה איומי סרק, ואני מתאמץ לתת אשראי למאיימים, שלא היה זה איום פוליטי שקרי במכוון. במבצע "חומת מגן" בוטל החלק העזתי מחשש למספר הנפגעים. אלמלא הפחד המשתק אז, שמנע את הפעולה, יתכן שהיו נחסכים מתושבי הדרום אלפי רקטות. יתכן שהיו נחסכים גם מהפלשתינאים מאות אזרחים הרוגים.

עשרה חיילי צה"ל נהרגו במבצע. כל חייל הרוג הוא עולם ומלואו, והכאב עליו אינו רק אישי ומשפחתי אלא לאומי. אך אומה הנלחמת על קיומה חייבת להיות נכונה לשלם את מחיר החירות והעצמאות. הפעם המחיר היה נמוך. חשוב מאוד שהמחיר הזה לא יטעה אותנו. אם חלילה תהיה פעם נסיגה מהגולן, מחיר שחרורו מחדש לא יהיה עשרה הרוגים, לא מאה וגם לא אלף. כדאי לזכור זאת.

המבצע הצבאי היה מוצלח מאוד. המכה שחטף חמאס – קשה ומוחצת. האם הושגה ההרתעה שתעניק לנו שקט ארוך טווח? הניתוח הצליח – האם החולה החלים? מבחן התוצאה הוא ההרתעה.

הפסקת האש החד צדדית העבירה את הכדור לידי חמאס. אין זה מן הנמנע, שקרוב היום בו יחזור וינסה אותנו בשחיקת הפסקת האש. אז יהיה המבחן האמיתי שלנו. אם נגיב בעוצמה רבה גם על פצמ"ר בודד שיפול בשטח פתוח ולא יגרום לנפגעים בנפש ולנזק לרכוש, נשיג את ההרתעה האמיתית.

הרתעה אמיתית היא המסר שהמידתיות מתה.

 * "שישי בגולן"