אילו נדרש בית המשפט העליון להכריע, בבוקר הבחירות, בסוגיית ישיבתו של ברוך מרזל בקלפי באום אל-פאחם, אין לי כמעט ספק שהוא היה מחייב את המשטרה לאפשר למרזל לבצע את זממו (מן העובדה שמרזל נמנע מלעתור לבג"ץ, ניתן להבין שהוא הסתפק בפרובוקציה שיצר ולא התעקש לשבת בפועל בקלפי). בית המשפט העליון נוקט בגישה ליברלית קיצונית, המעמידה את חופש הפרט, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות ומימוש הזכויות הפורמליות כערך עליון, ולעומתם שיקולים כטובת הכלל, התחשבות ברגישות קולקטיבית של קהילה, שלום הציבור ודמוקרטיה מתגוננת הם שוליים ומשניים. טוב נהגה המשטרה שהעדיפה את ערך שלום הציבור על פני מימוש זכות הפרובוקציה, בשם חופש הביטוי, כביכול. כך היה עליה לנהוג, גם אילו אחמד טיבי, למשל, היה מתעקש לשבת דווקא בקלפי בקריית ארבע.
הרי ברור שמטרתו של מרזל היתה פרובוקציה לשמה, מתוך ידיעה ורצון שהיא תעורר מדנים ואלימות ותפגע בשלום הציבור. האם המדינה צריכה לתת לכך יד, מתוך התייפייפות ליברלית?
למרות הסלידה ממעשהו של מרזל, לא פחות גדולה סלידתי מהתנהגותם של תושבי אום אל-פאחם והמסיתים שהגיעו למקום כדי לפגוש את מרזל. חובת המשטרה היתה למנוע את המפגש, הרה הפיצוץ, בין הפרובוקטורים הפנאטים משני הצדדים, אך ראוי לגנות במידה שווה את שני הצדדים.
בבואי הבוקר לבחור בקלפי, בקיבוצי שבגולן, מצאתי מולי סוללה של חברי ועדת הקלפי, נציגי המפלגות השונות. אף שלא ביררתי זאת, אני משוכנע שביניהם ישבו נציגי מפלגות החותרות להחריב את היישוב שלי, לנשל את חבריי ואותי מאדמתנו ולגרש אותנו מביתנו, להרוס את מפעל חיינו ולמסור את היישוב שבנינו בעמל כפינו לאויב הסורי. ובכל זאת, אף אחד מחברי אורטל לא העלה על דעתו לנקוט באלימות, פיזית או מילולית, כלפי הנציגים הללו. להיפך, כולנו קיבלנו אותם במאור פנים, בכבוד רב ובהכנסת אורחים יפה ונאותה. איני מציג זאת כאיזו מעלה מיוחדת הראויה לציון, אלא כמובן מאליו. אנו אזרחים בחברה דמוקרטית ואנו נוהגים בהתאם.
למה אנו מקבלים כמובן מאליו, שבאום אל-פאחם זה צריך להיות אחרת?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
