הבלוג של אורי הייטנר

בבחירות 96', אחרי ארבע שנים שבהן מפלגת העבודה כמפלגת שלטון ניסתה להביא לנסיגה מהגולן ולעקירת יישובי הגולן, במרבית קיבוצי הגולן (לא בכולם) ניצחה... מפלגת העבודה. אנשים שמפעל חייהם, המבטא את אמונתם והשקפת עולמם, נמצא בסכנת חורבן, נותנים את קולם למי שמנסה לגרום להרס הזה; אנשים שבמשך ארבע שנים היו שותפים, חלקם פעילים פחות חלקם פעילים יותר, במאבק נגד נסיגה, שבו וחזרו לתמוך במפלגה שנגד זממה הם נאבקו. מה גורם לעצים לתת קתות לגרזנים הבאים לעקור אותם? התשובה לכך אינה בתחום הפוליטיקה, אלא בתחום הפסיכולוגיה החברתית והאנתרופולוגיה. התופעה הזו מעוררת תמיהה, כמו תופעה מקבילה לה – אישה מוכה החוזרת שוב ושוב לבעל האלים, המכה. "אני אוהבת אותו", היא אומרת. איך ניתן להסביר את ההתנהגות הזאת, את ה"אהבה" הזאת? התופעה הזאת, חוזרת על עצמה שוב ושוב מאז בחירות 96' ועד בחירות 2009.

אחרי בחירות 96' נהגנו להתבדח, שהקיבוצניקים תומכים במפלגת העבודה, המנסה לגרש אותם מביתם, כי... בית לא עוזבים. צחוק צחוק, אך זה ההסבר האמיתי לתופעה המוזרה הזאת. אנשים נוטים להצביע הצבעה בלתי רציונלית, כיוון שהקשר שלהם למפלגת האם הוא קשר בלתי רציונלי; יותר משהוא מבטא עמדה פוליטית, אידאולוגיה, השקפת עולם, ערכים, הוא מבטא זיקה רגשית לבית, למשפחה, לשבט. זהו קשר רגשי המגדיר זהות. משהו כמו קשר של אוהדים לקבוצת הכדורגל שלהם.

אני מעולם לא הרגשתי למפלגה כלשהי קשר רגשי. מספר המפלגות שבחרתי בהן, הוא כמעט כמספר מערכות הבחירות בהן השתתפתי (בבחירות האחרונות תמכתי ב"בית היהודי" – מפד"ל החדשה). דפוס ההצבעה הזה מבטא עקביות. כיוון שאני עקבי במטרותיי, בערכיי ובהשקפת עולמי, איני כבול למסגרת פוליטית זו או אחרת, ובכל מערכת בחירות אני בוחן מחדש איזו מפלגה משרתת את השקפתי ואת עמדותיי טוב יותר בעת זו.

בבחירות 1992 בחרתי (בפעם היחידה בחיי) במפלגת העבודה בראשות רבין. היו לכך סיבות שונות, ואחת החשובות שבהן היתה העמדה החד משמעית והנחרצת שהוא השמיע במהלך מערכת הבחירות נגד נסיגה מהגולן. ביום שבו הוא סטה מהדרך הזאת, לא היתה לי כל התלבטות, לא חשתי כל מחוייבות אליו ואל מפלגתו, ומבחינתי המפלגה בה בחרתי היתה ליריב מר. זכותו של מנהיג לשנות את עמדתו, אבל איני עבד נרצע, ואיני צריך לשנות את עמדותיי יחד איתו, או להמשיך לתמוך בו כנגד עמדותיי. אני נאמן לדרך, לא למסגרת. בעבורי מפלגה אינה בית אלא אוטובוס. אני חפץ להגיע ליעד מסויים. כל עוד האוטובוס מקרב אותי למחוז חפצי, אני נוסע בו. כאשר הוא סוטה מהדרך, אני יורד ממנו ועולה לאוטובוס אחר המקרב אותי אל היעד. ההצבעה שלי היא אידאולוגית ופוליטית, לא רגשית, לא משפחתית ולא שבטית. הבית שלי הוא המשפחה שלי, הקיבוץ שלי, הגולן. מפלגה אינה בית, לא אם ולא אחות.

דפוס ההצבעה השבטי, המאפיין את החברה הישראלית, חזק במיוחד בתנועה הקיבוצית. מפלגת העבודה שינתה את עמדותיה המדיניות, החברתיות והכלכליות מן הקצה אל הקצה, והתמיכה בה בתנועה הקיבוצית נותרה כשהיתה.

לכאורה, הפעם הדפוס הזה נשבר, כאשר המפלגה שזכתה לרוב בתנועה הקיבוצית היתה "קדימה". אך לא, זו טעות אופטית. הדפוס השתנה במקצת, אך לא נשבר. הדבקות במפלגה נשבר, אך ההצבעה השבטית נותרה כשהיתה. "קדימה" נחשבת לחלק מן השבט, והטרנד של השבט הפעם היה תמיכה בציפי לבני. תמיכה בה נחשבה כדרך הנכונה להתייצב נגד השבט האחר (לנוכח הספין של אדלר את ארד לפיו אם לבני תקבל מנדט אחד יותר תקום ממשלה בראשותה). אך ההצבעה הרגשית, השבטית, המשפחתית ל"בית שלנו" נותרה כשהיתה.

כמי שאינו רואה עצמו חלק משבט כלשהו, אני מביט על השבט כצופה מן הצד. ככזה, לא אהבתי את המעבר ממפלגת העבודה ל"קדימה". אמנם אני שמח על הנכונות לנטוש דפוס הצבעה ישן. זו התפתחות חיובית כשלעצמה. אך את מפלגת העבודה אני מבכר לאין ערוך על פני "קדימה". מפלגת העבודה היא מפלגה עם שורשים ויסודות, מפלגה שלה זכויות רבות בארץ ובמדינה. הרקורד של "קדימה" הוא של אחת הממשלות הכושלות והמושחתות ביותר בתולדות המדינה. "קדימה" היא מפלגה שאישיה מאופיינים בבינוניות ואחדים מבכיריה – בשחיתות המידות. הסלידה העיקרית שלי מ"קדימה" היא מחוסר היושרה שלה – התחפשותה למפלגת מרכז, כביכול, שעה שהיא אימצה את דרכה של מרצ.

לעומת זאת, במפלגת העבודה, שבעשורים האחרונים נטשה את דרכה הסוציאל דמוקרטית, יש כיוון חזק שמושך חזרה לדרך זו. אמנם הנובוריש ממגדלי אקירוב עומד בראשה, אך אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', דניאל בן סימון ואחרים מובילים קו חשוב וחיובי של תחיית מדינה הרווחה.

אין סיכוי שבעולם שאני אתמוך במפלגה החותרת לנסיגה מהגולן, אולם אם היה עליי לבחור בין "קדימה" למפלגת העבודה, לא היתה לי התלבטות. לבטח לא הייתי תומך ב"קדימה".

 * "הקיבוץ"