הבלוג של אורי הייטנר

בשבת שעברה היינו במעמד הר סיני וקיבלנו את התורה. עובדה – כך מסתיימת פרשת "יתרו", פרשת השבוע שעבר. אחרי קריאת עשרת הדברות, חוקת העל של היהדות, מתחילה פרשת "משפטים", פרשת השבוע שלנו. פרשה זו היא ראשיתה של מערכת החוקים המפורטת. היא מסד המשפט העברי.

ניתן היה לצפות שמערכת החוקים תפתח באמירה כללית, במסר אוניברסלי המהווה את תשתית המוסר עליו מבוססת התורה. במקום זאת, פרשת "משפטים" מתחילה מיד, ללא הקדמות, בחוקים והלכות. ומהו החוק הראשון? מוזר. מכל הנושאים שבעולם, החוק הראשון הוא חוק העבד העברי.

בעיניים של בן המאה ה-21, חוקי העבד העברי הם חוקים נוראים, כיוון שהם נותנים לגיטימציה לעבדות. העבד הוא אדם משולל זכויות, הוא רכושו של אדונו. ברגע שהתורה מחוקקת את חוקי העבדות, היא מתירה את העבדות, שהינה בלתי מוסרית. כאשר חוקי העבדות פותחים את החוקה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים. איך אנו יכולים לסבול משפט כמו "וכי ימכור איש את בתו לאמה"? הרי מדובר בדבר מזעזע.

אולם את התורה כפשוטה אין לקרוא בעיניים של ימינו. קריאה אנכרוניסטית כזו, תחמיץ את העיקר. את פשט התורה יש לקרוא בהקשר של תקופתה, ואת מסריה להתאים למציאות ימינו.

העבדות בארה"ב הסתיימה לפני 150 שנה. כאשר אנו מתפעלים מן הדמוקרטיה האתונאית, אם הדמוקרטיות, יש לזכור שהאזרחים, שנטלו בה חלק, היו מיעוט קטן מבין תושבי העיר, שרובם היו עבדים. קל וחומר, שבתקופת המקרא העבדות היתה הנורמה הבסיסית בעולם. רוב בני האדם היו עבדים, היו רכוש בעליהם, אנשים משוללי זכויות כלשהן.

התורה מתמודדת עם מציאות זו, בחקיקת חוקים המגבילים את העבדות. המגבלה הראשונה מופיעה כבר בעשרת הדיברות. הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" מחיל אותו בפירוש גם על "עבדך ואמתך". השבת חלה על העבד בדיוק כמו על אדוניו. האדון אינו יכול להעביד את העבד ללא הגבלה. לעבד יש זכויות, אותן אסור לבעליו להפר. השבת היא הראשונה שבהן. בפרשת "משפטים" מוגבלת תקופת העבדות לשש שנים בלבד. בשנה השביעית, חייב הבעלים לשחרר את העבד. במושגי התקופה זו מהפיכה אדירה.

חוק זה אינו רק מגביל את תקופת העבדות, אלא הוא גם מעביר את המסר של החירות כערך והעבדות כקללה. הוא מחנך את העבד לשאוף לחירות, ומעניש ומשפיל את העבד הבוחר מרצונו בחיי עבדות, ברציעת אוזנו.

במקום אחר בו מופיעים חוקי העבד, בספר דברים, מוסיפה התורה ודורשת מהבעלים שלא לשלח את העבד חינם, אלא "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים ט"ו י"ג). בחוק זה מדובר לא רק בזכותו של העבד לחופש, אלא גם בזכותו להנאה מפרי עבודתו. אמנם אין זה שכר עבודה הוגן בעתו, אלא פיצויים רטרואקטיביים שנועדו לאפשר לו תנאי פתיחה לחיי החופש, אך המסר הוא חשוב. בחוק המופיע בספר "ויקרא", המתייחס לאדם שירד מנכסיו ומכר עצמו לעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ההתייחסות אליו תהיה כאל שכיר, למעשה; שכיר לתקופה נקובה מראש בשכר נקוב מראש. "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ'). 

חוקי העבד אינם רלוונטיים לנו, לכאורה. פשט התורה, בנושא זה, אינו נוגע לתקופתנו. השאלה היא, מה המסר הרלוונטי לתקופתנו. המסר הוא הגבלת כוחם של החזקים, והגנה על החלשים, בפרמטרים של תקופתנו. בעידן של שוק חופשי ושל גלובליזציה, יש לרסן את הג'ונגל התחרותי האגואיסטי, בחקיקה חברתית ובהתערבות חברתית, המגבילה את החזקים ומסייעת לחלשים.

אין היום עבדות במובן הקלאסי של המושג, אולם ביצת העוני ההולכת וגדלה בחברה הישראלית, העוני של עובדים רבים שאינם מסוגלים לפרנס את משפחתם בשכרם העלוב, עובדי הקבלן וחברות כו"א, העובדים שאינם מקבלים שכר מינימום ואלה שמקבלים את שכר המינימום הנמוך כל כך, העובדים הזרים המושפלים בישראל, עובדים ששכרם מולן חודשים ארוכים – בכל אלה יש יותר מקורטוב של עבדות.

"זכור כי עבד הייתי בארץ מצרים" מזכירה לנו התורה שוב ושוב. האתוס המרכזי של מורשת ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות, והוא מחייב אותנו לערכים של צדק חברתי וסולידריות. חוקי העבד פותחים את מערכת החוקים בתורה, ויש בכך מסר המעמיד את החקיקה הסוציאלית בראש סדר העדיפויות, כחוק יסוד. חוקי העבד העברי נועדו לרסן את חליי חברת העבדות של תקופת המקרא. היום עלינו לרסן את חליי חברת הג'ונגל של השוק הפרוע.

* "מקור ראשון"