יש מרכז בישראל ומעתה - יש לו ביטוי פוליטי. זה היה המסר של "קדימה", עת הוקמה בידי אריק שרון. מהו מרכז? במונחים השגויים המקובלים בפוליטיקה הישראלית, לפיהם "שמאל" הוא מדיניות הדוגלת בנסיגות ו"ימין" הוא מדיניות המתנגדת להם, המרכז הוא קו פרגמטי באמצע הדרך. יש מפלגות ימין ושמאל קיצוניות והן מאגפות משמאל ומימין את המפלגות הגדולות, הליכוד ומפלגת העבודה. יש ואקום באמצע הדרך בין הליכוד והעבודה והחלוקה לגושים מנציחה שיתוק לאומי. מפלגת מרכז גדולה, הממוקמת בין הליכוד לעבודה תמלא את הוואקום הזה ותוביל קו מרכזי פרגמטי, שאינו "אף שעל" ואינו נסיגה עמוקה. זו היתה ההבטחה הגדולה של "קדימה".
ציפי לבני מציגה עצמה כמנהיגת מפלגת מרכז. כך היא הציגה את עצמה במערכת הבחירות, כך היא הציגה את עצמה בנאום הניצחון וכך גם בהופעותיה אחרי הבחירות. והנה, ניתנה לציפי לבני ההזדמנות להיות מרכיב מרכזי בממשלת מרכז אמיתית. היתה לה אפשרות להיות השותפה הבכירה בממשלה פריטטית משותפת לליכוד ול"קדימה". נתניהו הביע נכונות אמיתית וכנה ללכת לקראתה ולקראת מפלגתה בכל התחומים – בקווי היסוד, בשותפות אמת, בחלוקת התפקידים. היא דחתה את ההצעה בבוז, בלי לבחון אותה כלל, בלי לאפשר קיומו של מו"מ עליה, בלי לאפשר דיון דמוקרטי אמיתי במפלגתה. לבני, שהציגה באופן קטסטרופלי מציאות של ממשלת ימין / חרדים, דחתה את האפשרות לקיים ממשלת מרכז וכפתה, למעשה, על נתניהו הקמת ממשלת ימין, כדי למצב עצמה כאנטיתזה לאותה ממשלה.
בכך הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת המרכז ומיצבה עצמה כמפלגת שמאל מובהקת, אפילו כמפלגת שמאל קיצוני. זוהי הונאה של בוחריה.
אולם אם לבני היא מנהיגת מחנה השמאל והיא פוסלת את המרכז / ימין, איזו ממשלה היא התכוונה להקים אילו ניצחה? ממשלת שמאל בהרכב של "קדימה", "העבודה", מרצ, חד"ש, בל"ד ורע"ם/תע"ל? לא. לבני התחייבה להקים... ממשלת אחדות לאומית. מי היו שותפיה לממשלה זו? השותף המרכזי היה ... הליכוד. כאשר ניסתה להשתעשע ברעיון שתוטל עליה משימת הרכבת הממשלה זחלה לעבר... ליברמן בחיזור דביק. האם שותפיה הטבעיים בממשלה בראשותה, הליכוד וליברמן, פסולים כאשר הממשלה אינה בראשותה? ציפי לבני מציגה בפני נתניהו תכתיב חצוף – קבלת מצעה המדיני תמורת הצטרפותה לממשלת אחדות בראשותו. אילו היא הרכיבה את הממשלה, האם היא היתה מציגה תכתיב מסוג זה בפני נתניהו וליברמן? אם כן, ודאי שהם היו דוחים אותו מכל וכל. איזו ממשלה היא היתה מרכיבה? אם כן, השימוש שלה בטרמינולוגיה של "דרך" ו"ערכים" הוא מילים, מילים, מילים. זאת הפוליטיקה האחרת שהיא מייצגת?
בהתנהגותה, הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת היושרה והציגה עצמה כפוליטיקאית השבויה באגו של עצמה ובאינטרסים של מפלגתה.
עם הקמתה של "קדימה" הציגו אותה מנהיגיה כמפלגה ממלכתית, המתנתקת מהפוליטיקה הישנה, ממרכזי המפלגות, מאינטרסים צרים ומגזריים. לנוכח האיום האיראני, המשך התוקפנות מעזה ומלבנון נגד אזרחי ישראל, המיתון העמוק והמשבר הכלכלי, המצב הקשה של מערכת החינוך, יש צורך ברור בהקמת ממשלת אחדות, כדי להתמודד עם המשבר בכוחות משותפים. לשם כך, ניתן לגשר על פני המחלוקות האידאולוגיות בסוגיות המדיניות, כיוון שבלאו הכי אין להן משמעות אקטואלית, שכן אין לנו היום פרטנר לשלום, כפי שהוכח במו"מ שניהלה ציפי לבני כשרת החוץ בממשלת אולמרט. למעשה, מה שנדרש מהממשלה הוא לנהל את הסכסוך בשום שכל. רק ממשלת אחדות יכולה לעשות זאת כראוי. ציפי לבני מבינה זאת. לא בכדי היא התחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית אם תנצח. האם הצורך הלאומי בממשלה רחבה אינו תקף כאשר אדם אחר ולא היא מכהן כראש הממשלה?
בהתנהגותה, הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת הממלכתיות והאחריות, וחשפה את עצמה כפוליטיקאית קטנה וישנה.
האליבי של לבני להכשלת ממשלת האחדות, הוא המחוייבות של הליכוד למפלגות הימין ולמפלגות הדתיות. איזה אליבי עלוב. הרי נתניהו הציע לה ולמפלגת העבודה להיות השותפות הבכירות בממשלה. במו"מ עמן היו נקבעים קווי היסוד של הממשלה. אם במו"מ כן ואמיתי "קדימה" והליכוד לא היו מגיעים לקווי יסוד משותפים, לא היתה קמה ממשלת אחדות. אילו היו מגיעים לקווי יסוד משותפים, מפלגות הימין והחרדים היו נדרשות להחליט האם להצטרף לממשלה על יסוד אותם קווים או לא. אילו היו מחליטות בחיוב, איזו סיבה היתה ללבני לשלול זאת? אין מקום לפוליטיקה של פסילות. זו בוודאי אינה "הפוליטיקה האחרת" בה מתהדרת ציפי לבני. אם השפעתן של אותן סיעות קטנות מפחידה אותה כל כך, הרי ברור שהשפעתן היתה בטלה בשישים לעומת השפעתה, כראש המפלגה הגדולה בממשלה. ברור שזהו תירוץ עלוב. גם טענתה שנתניהו כבר סגר עם מפלגות הימין, מתעלמת מן העובדה שעצם הצורך של נתניהו לקיים מו"מ עם אותן סיעות כדי לקבל את המלצתן עליו לנשיא, נבעה מהיאחזותה הפאתטית בספין הניצחון אחרי הבחירות, ובדבקותה במועמדות וירטואלית להרכבת הממשלה אחרי הפסדה.
אז מה בעצם מריץ את ציפי לבני? מן הסתם, ציפי לבני רואה בעיני רוחה את ממשלת נתניהו תלויה במפלגות קטנות, מתמודדת בקושי עם הצעות אי אמון מידי שבוע, מתמודדת עם מתקפה עויינת בלתי פוסקת של התקשורת, עם קצת מזל היא מייחלת לכך שגם אובמה יפנה כתף קרה לישראל, שניתן יהיה להציג את ישראל כמבודדת. בקיצור, היא מקווה לראות את נתניהו כראש ממשלה מדמם, מתוך תקווה שיכשל והיא תיבנה מכישלונו. אין פוליטיקה צינית מזו. הבולשביקים ניסחו זאת היטב – ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב. ככל שיהיה יותר רע לרוסיה, כך יהיה טוב יותר למפלגה. ככל שיהיה יותר רע למדינת ישראל, כך תבנה לבני את מנהיגותה. היא מזכירה לי את הבדיחה על פרח הטיס שהודח מהקורס ותבע במפגיע לשרת ביחידת נ.מ. "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס".
נתניהו נהג בממלכתיות ואחריות כאשר ניגש בכנות ובידיים נקיות לציפי לבני והציע לה עד חצי המלכות. כעת, לנוכח תגובתה, עליו להניח לה. המשך החיזור עלול לפגוע במעמדו ולהקשות עליו במו"מ על הקמת ממשלה צרה. צו השעה הוא ממשלת אחדות, אך כפי שאי אפשר לעשות שלום בלי שותפים, כך גם אי אפשר ליצור אחדות ללא שותפים. למרבה הצער, אין לנתניהו שותפים לאחדות. עליו להקים בהקדם האפשרי ממשלה צרה.
אני צופה פילוג ב"קדימה" בתוך כשנה; פילוג שיאפשר את הרחבת הממשלה בעוד זמן לא רב.
* "אומדיה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
