הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה לנזיר מג'אלי, "נציג האדונים לגורלם", "ארץ אחרת" 48)

נהניתי לקרוא את מאמרו של נזיר מג'אלי "נציג האדונים לגורלם", כפי שאני נהנה לקרוא את כל מאמריו. מג'אלי הוא האנטיתזה לאחמד טיבי ועזמי בשארה; הוא מייצג בעיניי את התקווה שיש סיכוי לדו קיום בין יהודים וערבים בישראל.

עם זאת, ברצוני להגיב על פיסקה אחת במאמרו: "ישראל רוצה מאוד שלום עם סוריה, אבל כשהנשיא בוש התנגד, לא נפתח מו"מ. ישראל הסתכנה במלחמה כדי שלא להיכנס לעימות עם ארצות הברית. יחסי ישראל וסוריה היו עלולים להידרדר למלחמה, שהיו נופלים בה אלפי בני אדם, רק מפני שהנשיא בבית הלבן לא רצה שיהיה שלום בעת הזאת בין שתי השכנות".

כל הנחותיו של מג'אלי שגויות. אכן, ישראל רוצה מאוד בשלום עם סוריה, ועל כך יש הסכמה רחבה בעם. אולם רוב העם אינו מוכן להיכנע לתכתיב של אסד, שתמורת נכונותו למו"מ, ישראל תתחייב מראש שהמו"מ יסתיים בקבלת כל תביעותיו, המנוגדות בתכלית לאינטרס הלאומי של ישראל. אריק שרון לא פתח במו"מ עם סוריה, כיוון שהוא הבין שאין תוחלת למו"מ כזה ובוודאי שלא ייצא ממנו שלום אמת. זו היתה גם גישתו של אולמרט, בראשית כהונתו. מששינה אולמרט את טעמו, התנגדותו של בוש לא מנעה ממנו לפתוח במו"מ. התנגדותו של בוש לא נבעה מכך שלא רצה שיהיה שלום בין ישראל לסוריה, אלא כיוון שהוא רצה לבודד את ציר הרשע האיראני, ולא לתת לגיטימציה למשטר הסורי המעודד טרור ומפעיל טרור, בוודאי אחרי רצח חרירי בידי הסורים. בידוד ציר הרשע ויצירת אי לגיטימציה למדינות התומכות בטרור, הוא אינטרס ישראלי מובהק. מאחר וישראל היא המדינה אליה מופנה הטרור של ציר הרשע יותר מכל מדינה אחרת, ראוי היה שישראל תברך על מדיניות זו. פתיחת המו"מ עם סוריה בידי אולמרט, היתה תקיעת סכין בגבו של הידיד האמריקאי, אך היא פגעה בראש ובראשונה באינטרס הישראלי. האיום שלנו על עצמנו במלחמה עם סוריה מגוחך, לאחר 35 שנות שקט מוחלט, בגבול השקט ביותר של ישראל. השקט הזה נובע מהלקח הסורי ממלחמת יום הכיפורים – כל עוד ישראל על הגולן, התוקפנות הסורית תסתיים כשצה"ל בפאתי דמשק, לכל הפחות. דווקא ישיבתנו על הגולן היא המחסום העיקרי בפני מלחמה, שבה עלולים להיהרג אלפי בני אדם משני הצדדים. 

* "ארץ אחרת"