הבלוג של אורי הייטנר

14 שנים וחצי חלפו בין שחרור הגולן וראשית ההתיישבות בו, לבין החלת ריבונות ישראל על הגולן. הסיבה למשך הזמן הארוך כל כך, היא שהנושא לא עמד על סדר היום הציבורי. גם חלוצי ההתיישבות בגולן לא ראו בכך חשיבות ולא דרשו זאת.

את ההתיישבות בגולן ייסדו חניכי ההתיישבות העובדת של תנועת העבודה ושל הפועל המזרחי. אנשים שהאמינו בכוחה של הציונות המעשית – בדרך של "עוד דונם ועוד עז", בכך ש"היכן שתעבור המחרשה העברית, שם יעבור הגבול". הם האמינו במעשים ולא בדיבורים, וראו בסוגיית הריבונות עניין דקלרטיבי, היאה לרוויזיוניסטים ואינו חשוב לעתיד הגולן.

רק ההחלטה על עקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה הביאה את תושבי הגולן להתפכחות; להבנה שאין די בציונות מעשית, ויש לחזק אותו בציונות מדינית, בקביעת עובדות מדיניות ומשפטיות.

מסתבר שהיה מי שהגביה עוף והרחיק ראות, והקדים לתבוע החלת הריבונות הישראלית על הגולן. היה זה דווקא איש תנועת העבודה, איש ההתיישבות העובדת, איש הציונות המעשית, שהשכיל להבין שכמו בכל תולדות הציונות, גם המעשה הציוני בגולן חייב לשלב את העשיה ההתיישבותית עם העשיה הריבונית.

שנה לאחר שחרור הגולן, תבע יגאל אלון, אז סגן ראש הממשלה ושר העבודה, את החלת הריבונות הישראלית על הגולן. במכתב ששלח לראש הממשלה לוי אשכול באוגוסט 1968, קרא אלון להחיל את הריבונות הישראלית על הגולן, ותבע לקיים בהקדם דיון בנושא זה "בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון".

איני יודע האם אשכול השיב לאלון ומה היתה תשובתו, והאם התקיים דיון כזה. מה שברור, הוא שהצעת אלון לא התקבלה.

מדוע הציע אלון לספח את הגולן למדינת ישראל?

"הגיעה העת", כתב אלון, "להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה. ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יוקמו בתקופה הקרובה ביותר.

ועדת השרים לענייני כלכלה החליטה לאחרונה להעניק למשקיעים ומתנחלים ברמת הגולן וקונייטרה תמריצים המקובלים כאזור פיתוח א'. יש להניח כי יימצאו יהודים ואולי גם חיילים משוחררים מקרב הדרוזים, אשר יתיישבו בקונייטרה. האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי".

בהמשך מכתבו הציג אלון את המציאות המדינית באותה תקופה כשעת כושר נוחה יחסית לעשות צעד חקיקתי זה.

נושא אחד שהזכיר אלון, לא עמד במבחן המציאות לאחר החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "ממגעי ההדוקים עם מנהיגי הדרוזים החיים בגולן, למדתי לדעת שהעדה הדרוזית תקבל ברצון את החלת החוק הישראלי עליהם. אין לחייבם לקבל אזרחות ישראלית לאלתר, אולם רבים מהם ירצו בה מרצונם החופשי".

כידוע, הדרוזים התנגדו להחלת הריבונות ב-81', אולם דבריו של אלון באותם ימים היו נכונים. הדרוזים, שבכל מקום בעולם רואים כמצווה דתית להיות נאמנים לשלטון, אכן תמכו בריבונות הישראלית ורצו להתאזרח בישראל ואף להתגייס לצה"ל. אולם הנסיגה מסיני שינתה את עמדתם המוצהרת. הם החלו להתייחס לישראל כאל משענת קנה רצוץ, והעדיפו למען שלומם במקרה של נסיגה, חלילה, מראית עין של נאמנות למשטר הסורי.

אולם גם בסוגיה זו, ניתן לראות את חוכמתו של אלון. העימות הקשה עם הדרוזים נבע פחות מהתנגדותם העקרונית להחלת החוק, אלא לכפיית האזרחות הישראלית. הכפיה הזו היתה טעות חמורה. אילו נהגה ישראל ברוח מכתבו של אלון, ונמנעה מכפיה, אין זה מן הנמנע, שמרבית הדרוזים היו בוחרים בה בהדרגה מרצונם החופשי.

יגאל אלון היה הראשון שקרא להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, אולם לא היתה זו תרומתו היחידה לגולן. הוא היה התומך הנלהב ביותר בהחלטה לשחרר את הגולן ועמד מאחורי המשלחת של קיבוצי הגליל והעמק שתבעה במפגיע מהממשלה להחליט על כך, כדי לשחרר אותם מאימת התוקפנות הסורית. המכשול בפני החלטה זו היתה התנגדותו של דיין. כאשר דיין שינה את דעתו, הוא לא דיווח על כך לראש הממשלה, עקף את הרמטכ"ל והורה ישירות לאלוף הפיקוד לעלות על הגולן. על התנהגותו הבלתי ממלכתית הוא גונה בחריפות בידי שרי הממשלה. אלון, שהיה יריבו המר של דיין, לא ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף אותו. החשיבות שבשחרור הגולן היתה כה גדולה בעיניו, שהעדיף אותה על כל שיקול אחר. בישיבת הממשלה הגן על החלטת דיין וגיבה אותו.

עיקר הקרבות על הגולן נערכו ביום השישי למלחמה 10.6. יגאל אלון סייר במהלך היום באזורי הקרבות. הוא היה מוטרד מאוד מפני כפיית הפסקת אש בידי מועצת הביטחון, בטרם תושלם המלאכה, ולחץ על צה"ל להתקדם במלוא הקיטור ולנצל כל דקה. כשחלף עם הג'יפ שלו על פני נפאח, נעצר בצד הדרך ושאל קצין – רן שריג, חבר קיבוץ בית השיטה, מפקד פלוגת סיור, שהמתין באפס מעשה, מה עושים הוא וחייליו. "מחכה לפקודה", השיב לו שריג. "איזו פקודה, תרוץ מיד לקונייטרה".

אחרי המלחמה, היה אלון הדוחף העיקרי ליישוב הגולן והיה מעורב אישית בהקמת היישובים ובהתגברות על ביורוקרטיות. מעורבותו היתה עד רמת הטרקטור, החממה  והגנרטור.

בנאום בפני מועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בקונייטרה (הנקודה הזמנית, בה ישבו אז חברי מרום גולן) שבועות ספורים לאחר המלחמה, אמר אלון: "רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן.

... האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".

בימים אלה מלאו 29 שנים למותו הפתאומי של אלון מהתקף לב, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על ראשות מפלגת העבודה. אלון לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, חזון הריבונות הישראלית על הגולן, שהוחלה שנה וחצי לאחר מותו.

"שישי בגולן" *

"אומדיה"