הבלוג של אורי הייטנר

המילה סוציאליזם היא מילה גסה בארה"ב, בכל הטיה שהיא ובכל צרוף שהוא, כולל סוציאל-דמוקרטיה, סוציאליזם ליברלי וכד'. גם המילה "מדינת רווחה" אינה פופולארית בארה"ב כלל ועיקר.

אולם היתה תקופה, שבה בלי שימוש במילה המשוקצת הזאת, ארה"ב נהגה כמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית לכל דבר. היה זה בעקבות המשבר הגדול של הקפיטליזם הפרוע בשלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. המשבר החמור, השפל, נפילת הבורסה, כל אלה הוכיחו את פרכת האמונה העיוורת ביד הנעלמה שתווסת את הכלכלה לטובת החברה כולה, אם רק תינתן האפשרות החופשית לכל פרט למקסם את הרווח שלו ללא התערבות ציבורית כלשהי. האגואיזם ורדיפת הבצע חגגו, הכלכלה התבססה על "חטוף כפי יכולתך" והיד הנעלמה – נעלמה. הכלכלה העולמית, ובפרט האמריקאית, קרסה.

ב-1932 נבחר הנשיא ה-32 של ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, אחד מגדולי הנשיאים של ארה"ב והיחיד שנבחר לתפקידו 4 קדנציות רצופות (היום החוקה האמריקאית מאפשרת בחירה לשתי קדנציות בלבד). משימתו העיקרית של רוזוולט היתה להתמודד עם השפל הכלכלי. רוזוולט לא השתמש במילים סוציאל דמוקרטיה או מדינת רווחה. הוא המציא תחתן ביטוי פוליטיקלי קורקט בציבוריות האמריקאית – ניו דיל NEW DEAL. היתה זו תכנית הצלה לכלכלה האמריקאית, באמצעות מעורבות ממשלתית עמוקה במשק, הגדלת המגזר הציבורי, מלחמה באבטלה, השקעות ענק במיזמי תשתית פדראליים שהעסיקו מיליוני אמריקאים, רגולציה של התחרות, הפקעת הזהב מידי האזרחים וחקיקה סוציאלית פרוגרסיבית דוגמת חוק הביטוח הלאומי, חוק יחסי עבודה לאומי שהגן על זכויות העובדים, חוק מס העושר שאיפשר גביית מס הכנסה פרוגרסיבי מן החזקים בחברה, חוק הבנקאות שאפשר פיקוח פדראלי על הבנקים ועוד.

מדיניות הניו דיל הצילה את הכלכלה האמריקאית ושיקמה את המשק האמריקאי, כפי שמדיניות הרווחה הסוציאל דמוקרטית שיקמה את המשק המערב אירופי אחרי מלחמת העולם השניה.

חלק מצעדי הניו דיל היו הכרחיים בתקופת השיקום ולא היה בהם צורך בתקופות שפע ושגשוג, אולם הכלכלה האמריקאית התבססה על חלק מעקרונות הניו דיל עד מהפיכת הרייגניזם אותה הנהיג הנשיא ה-40 של ארה"ב רונלד רייגן והמשיכו כל יורשיו, כולל קלינטון הדמוקרטי – שהחזירה את הכלכלה האמריקאית (והעולמית) לרוח הקפיטליזם הפרוע, משולל הרסן, כמו זה שקדם למשבר של ראשית המאה העשרים וגרם לו. שלושה עשורים של רייגניזם הביאו למשבר הכלכלי הנוכחי, המשבר העמוק ביותר מאז שנות ה-30 של המאה ה-20.

אם אחרי המשבר של 1929 חלפו שלוש שנים תמימות עד שנבחר מנהיג שהוביל לשינוי, הפעם השינוי מהיר הרבה יותר. כבר ממשלו של בוש האולטרה שמרן, קיבל החלטות ניו-דיליות מובהקות, כמו הזרמת מאות מיליארדי דולארים למשק ואף הלאמת בנקים. ברק אובמה, הנשיא החדש, שנבחר חודשים אחדים לאחר פרוץ המשבר, נושא בשורה של שינוי חברתי עמוק, ברוח הניו-דיל, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל להוביל את השינוי בעוצמה רבה. כך נוהגות גם מדינות אירופה, דוגמת בריטניה, שראש ממשלתה גורדון בראון מנהיג מדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית, לאחר שלושה עשורים של שוק פרוע, אותו הנהיגה מרגרט תאצ'ר.

ובישראל?

ממשלת אולמרט, ובראש ובראשונה שר האוצר בר-און, נהגו אחרת. הממשלה הכחישה את המשבר והציגה את ישראל כאי של יציבות שלא יפגע. משהמיתון הכבד הופיע, דבק שר האוצר במדיניות שמרנית, שאינה נותנת מענה לאתגרים שמציב המשבר.

לעומת בר-און, דווקא סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, שיובא מארה"ב בידי שר האוצר נתניהו כדי שימשיך את הקו הניאו ליברלי הקיצוני, שהנהיגו קודמיו פרנקל וקליין, הציג תכנית "ניו דילית" נועזת. אמנם פישר הגדיר את תכניתו כ"הצעה מתונה", אולם היא בהחלט מבשרת שינוי מחשבתי (ולא בכדי התקבלה בקיטונות של בוז בידי נחמיה שטרסלר, הכוהן הגדול של הדת הקפיטליסטית). פישר הציע צעדים של מעורבות ממשלתית במשק, לצורך צמצום האבטלה והקטנת שיעור העוני באמצעות הגדלת הגירעון הממשלתי, הרחבת הפעילות בתשתיות, הגדלת תקציבי מו"פ ועוד.

אבל האיש הקובע בשנים הקרובות לא יהיה פישר, אלא ראש הממשלה הנבחר נתניהו (שאולי יכהן גם כשר האוצר, אך גם אם לא יכהן בתפקיד זה, הוא יהיה האיש החזק בכלכלת ישראל). נתניהו אינו פוליטיקאי ציני וחסר חוט שדרה, כפי שנהוג להציגו, אלא אחד הפוליטיקאים האידאולוגיים ביותר שיש לנו. הוא מאמין באמת ובתמים באידאולוגיה הקפיטליסטית השמרנית, אותה הנהיג ביד רמה בכהונתו כשר האוצר. הוא מאמין באמת ובתמים בהפרטת כל מה שזז.

אבל כראש הממשלה – יותר משהוא מחוייב להגשים את האידאולוגיה בה הוא מאמין, הוא מחוייב לחלץ את המשק מהמשבר. האם הוא יהיה פרגמטי דיו כדי לראות מכאן דברים שלא רואים משם, להנהיג צעדים המנוגדים להשקפת עולמו הבסיסית ברוח השינוי העולמי? האם ראש הממשלה הבא יוכיח שיש ביבי חדש?

כוונתו של נתניהו להפחית את מס ההכנסה אינה מבשרת טובות. צעד זה, שישרת את החזקים בחברה, עלול להביא לירידה בהכנסות המדינה וביכולת להשקיען בחינוך, ברווחה ובתשתיות (אף שיש לציין ביושר, שהפחתות המס בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר לא הורידו את הכנסות המדינה, אך לא היה זה בתקופת מיתון ושפל).

מצד שני, אי אפשר להתעלם מכמה איתותים חיוביים ביותר מצדו של נתניהו. נתניהו הפתיע בקריאתו לפרוס רשת ביטחון לקרנות הפנסיה וקופות הגמל. אז, נראה הדבר כהתבטאות פופוליסטית של ערב בחירות. אולם לאחר הבחירות הוא המשיך להתבטא בכיוון זה. הוא הבטיח שלא ייתן למפעלים לקרוס ולא יאפשר פיטורי עובדים המוניים. צעד כזה מנוגד בתכלית לאידאולוגיה של השוק החופשי, על פיה אסור לממשלה להתערב במשק; שעסק שנפל הוא עסק שצריך היה ליפול, ושפיטורי עובדים עדיפים על אחזקת עובדים שאין בהם צורך, באבטלה סמויה. נתניהו מנהל מו"מ אינטנסיבי עם יו"ר ההסתדרות עיני ויו"ר התאחדות התעשיינים ברוש לגיבוש צעדים מוסכמים להצלת המשק ומלחמה באבטלה, בניגוד מוחלט למלחמת הקודש שלו נגד ההסתדרות וארגוני העובדים בתפקידו כשר האוצר.

יש לקוות שצעדים אלה הם סימן לבאות. איש אינו מתנגד היום לכלכלה החופשית. איש אינו מציע כלכלה ריכוזית מולאמת. אין כל חשש שמדינות המערב יאמצו כלכלה נוסח קובה. ארה"ב ומדינות המערב, ינהיגו דרך שלישית, המקיימת כלכלת שוק נאורה, מרוסנת, חברתית, שבה הממשלה לוקחת אחריות לטווח ארוך על הכלכלה, מתקנת את עוולות השוק, לוקחת אחריות אמיתית על החינוך, הבריאות, ההשכלה הגבוהה, המדע והתשתיות הלאומיות.

האם נתניהו בשל לשינוי אידאולוגי שיאפשר את חילוץ המשק מן המשבר והמיתון?   

* הפורטל לצדק חברתי - bsh