הבלוג של אורי הייטנר

איני נוהג לפרסם בבלוג מאמרים של אנשים אחרים. חרגתי הפעם ממנהגי, הן בשל הערכתי הרבה לדני זמיר ולפעלו כראש המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין, ובעיקר כיוון שבוויכוח הציבורי בעקבות פרסום העדויות של חניכיו על התנהגות בלתי נורמטיבית במבצע "עופרת יצוקה", הטפל גבר על העיקר, והמסר של דני הוחמץ.

דני מעביר מסר מורכב המתייחס למציאות מורכבת, והוויכוח על הדברים היה ויכוח מתלהם בין שני קטבים של פשטנות וקיצוניות.

אני מסכים עם רוח דבריו של דני. ביקורתי עליו, היא שלא עשה את הדרוש כדי להוריד מעליו את מי שתפסו טרמפ על דבריו כדי להשמיץ את צה"ל ולפגוע בו, ובראש ובראשונה עיתון "הארץ". 

כותב דני: "המלחמה בחמאס בכלל ובעזה בפרט היא מלחמה מסובכת מאין כמוה. הלחימה בטרוריסטים חסרי עכבות המשתמשים באוכלוסיה אזרחית כמגן חי, מציבה בפנינו כצבא המבסס את עקרונותיו וערכיו על הומניזם ומשפט העמים, קשיים ומורכבויות כמעט בלתי אפשריים. דווקא בגלל זה יש צורך לזכור ולהזכיר כל העת את העיקרון: כשיש ספק אין ספק. קרי - כשתנאי הלחימה או ביטחון הכוח מחייב, יש להפעיל אש גם אם יש בכך סיכון לאזרחים". איפה הוא ואיפה אלה שעשו עליו סיבוב, כמו למשל התועמלנית האנטי ישראלית הקיצונית עמירה הס, שהשתמשה בדבריו ככלי במלחמת התעמולה שלה נגד ישראל.

אין בעובדה שאני מביא את מאמרו של דני זמיר, הבעת עמדה באשר לעצם העדויות של חניכיו. חזקה על צה"ל שהוא יחקור את הדברים עד תום ויגיע לחקר האמת. חשוב לי להביא את דבריו של זמיר כהווייתם, כיוון שהם מאזנים את ההתלהמות הדו צדדית בוויכוח שהתעורר לאחר פרסום עדויות חניכיו.

להלן המאמר:

גל תגובות עכור התלווה לפרסומים שהתייחסו לשיח בוגרים שנערך במכינה הקדם צבאית באורנים, בו  דיברו חיילים שהשתתפו ב"עופרת יצוקה" על הלחימה ברצועת עזה. דבריהם פורסמו בעיתון הבוגרים "בריזה", כחודש לאחר שהועברו לרמטכ"ל עם בקשה לבדיקת הנורמות העולות מהחוויות האישיות של החיילים שנטלו חלק במבצע.

משום מה קשרו רבים מהמגיבים הזועמים בין הטענות על כשלים נורמטיביים לכאורה במבצע, כשלים הדורשים בירור בדיקה ותיקון אם היו, לתפיסת עולם שמאלנית, רחמנא לצלן, או להתנגדות לשירות בצבא.

מוטב היה אילו אותם מגיבים זועמים ומשולחים היו טורחים לאחוז ב"קוד האתי" של צה"ל. אז היו נוכחים לדעת כי הכשלים המתוארים בשיח הם למעשה הפרה בולטת וברורה של אותו קוד ושל רוח צה"ל.

הדרישה לבירור הכשלים על מנת שהקוד האתי ורוח צה"ל יישמרו, אינה יכולה לעולם להיות פעולה "נגד" צה"ל. נהפוך הוא. זו פעולה שבאה ממקום של אחריות ושותפות למה שמתרחש בצבא, המורכב בין השאר מאיתנו.

המשך הטיפול בכשלים הללו מוטל על צה"ל מרגע שמסרנו לו את החומר. יש לצבא מספיק אנשים טובים, מוכשרים, ברי לבב ויושרה. ללא ספק כל מפקדי השדה בדרגת מג"ד ומעלה אותם פגשתי עד היום הם כאלה, וביכולתם לאתר את התקלות ולעשות לתיקונן.

הטענות כי החשיפה התקשורתית של מעשי החיילים תשמש דלק בידי שונאי ישראל, היא במחילה טענה לא ראויה. שונאי ישראל לא זקוקים לתיאורים נקודתיים מסוג זה. לעומת זאת, אין ספק בלבי כי אזרח מערבי תמים שמתלבט לגבי דמותה של ישראל, וייווכח בתגובתה נוכח הכשלים הללו, יודע ורואה שמול עיניו חיה ונושמת חברה דמוקרטית לעילא ולעילא המתמודדת עם קשייה.

יש לומר אמת: המלחמה בחמאס בכלל ובעזה בפרט היא מלחמה מסובכת מאין כמוה. הלחימה בטרוריסטים חסרי עכבות המשתמשים באוכלוסיה אזרחית כמגן חי, מציבה בפנינו, כצבא המבסס את עקרונותיו וערכיו על הומניזם ומשפט העמים, קשיים ומורכבויות כמעט בלתי אפשריים. דווקא בגלל זה יש צורך לזכור ולהזכיר כל העת את העיקרון: כשיש ספק אין ספק. קרי - כשתנאי הלחימה או ביטחון הכוח מחייב, יש להפעיל אש גם אם יש בכך סיכון לאזרחים. אבל חובתנו לחוס ולפעול בחמלה הנדרשת כלפי אזרחים כשברור כי אין להם כוונת זדון או ששגו, ובוודאי כלפי רכושם וקניינם הדתי והרוחני. זהו חלק בלתי נפרד מעולמנו הציוני-יהודי.

צה"ל במלוא תפארתו

כלוחמים אנו מייצגים עם, חברה ומדינה שאוחזים בנשק בלית ברירה, מבלי להתכחש למורשתנו וחזוננו: כיבוד האדם בצלם אדם ושמירה על כבודו. זהו צה"ל במלוא תפארתו.

המכינה הקדם צבאית למנהיגות חברתית ע"ש יצחק רבין, שהחיילים שדיברו בשיחה הם בוגריה, החלה לפעול בראש חודש אלול תשנ"ח, אוגוסט 1998. חזון הקמתה התבסס על קיומה של חברה ציונית, הומניסטית וסולידרית במדינת ישראל, חזון הבא לידי מימוש בחינוך בוגרי המכינה למעורבות אקטיבית שלהם בחיי החברה הישראלית, בנטילת תפקידי מפתח והנהגה בצמתים השונים, בשירות הצבאי תחילה, ואחר כך בחיים האזרחיים.

מהיומרה הזו עולה מפורשות כי השירות הצבאי הוא מרכיב משמעותי והכרחי במסלול ההגשמה של בוגר מכינת רבין. מי שמבקש להיות בעל עמדת השפעה והנהגה חייב להיות במקומות הקשים, התובעניים והמכריעים שבהם אנו מתמודדים כישראלים. אין ספק שהשירות הצבאי הוא מקום כזה, בלי קשר לכך שבמצבה הנוכחי של המדינה, שנתונה לאיום קיומי מתמשך בן עשרות שנים, שירות כזה הוא חלק אינטגרלי מהאמנה החברתית המחייבת כל אדם בעל מצפון.

משום כך, ולאור קולות הסירוב מהמחנות השונים, קבעו בוגרי המכינה הראשונים כלל בל יעבור: לא יהיה חבר מכינה (בן או בת) שלא מוכן להתגייס לצה"ל. מי שפטור משירות מסיבות בריאותיות מתחייב להתנדב לשירות צבאי, ובהיעדר אפשרות כזו יתנדב לשירות לאומי.

מובן כי עצם הגיוס לצבא אינו מספק. התפיסה שלנו היא כי שרות משמעותי מחייב שאיפה לפיקוד הדרכה וקצונה, אצל מי שיכולותיו מתאימים לכך, וכאלו הם רוב בוגרי/ות המכינה.

לא זו בלבד: מכוח תפיסתנו את הצבא כמוסד מרכזי ומעצב בחברה הישראלית, פונים רבים מבוגרי המכינה לשני מסלולים ייחודיים שיצרו: בצד שירות של הבוגרים בשלל יחידות הצבא כולל כל יחידות העלית והמודיעין הידועות והלא ידועות הולכות מרבית הבוגרות לשירות בחיל החינוך (כמפקדות או כמש"קיות הוראה או כמש"קיות חינוך) וחלק גדול מהבנים הולך לשירות שמיועד במפורש לקצונה בקצה, בגדודי חטיבות החי"ר יחד עם כל שאר עם ישראל.

המכינות הן שמורת טבע מופלאה של שיתוף פעולה נדיר בין דתיים וחילוניים מימין ומשמאל. הנסיון המוזר לקבוע כי מי שחרד לערכים מוסריים הוא "שמאל", מהווה אמירה אווילית וכמוה כהטחת עלבון של ממש בחבריי מהציונות הדתית ומהימין המתון החילוני, שמצמיחים בערוגות החינוך שלהם, צעירים מוכשרים וראויים שיחד עם בוגרינו שותפים לנשיאה ב"עול הפשוט כעפר", צבאית ומוסרית.

די להתלהמות, די לשנאה ולשקרים. מוסריות היא כוח - לא חולשה.

דני זמיר,
ראש המכינה הקדם צבאית על שם רבין באורנים