הבלוג של אורי הייטנר

מינויו של עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון היה הזוי וחסר אחריות – לא כיוון שאין הוא גנרל בדימוס. שר ביטחון אינו חייב להיות איש צבא, אולם הוא חייב להיות אדם עם ניסיון בתחום הביטחוני – מדיני, אדם שהנושא הביטחוני קרוב אליו, שהוא עסק בו כפוליטיקאי לאורך השנים טרם כניסתו לתפקיד, שיש לו אמירה בנושא, שהוא מהווה אוטוריטה. היו לישראל שרי ביטחון "אזרחיים" מצויינים, כמו לוי אשכול ומשה ארנס. ארנס היה חתן פרס ביטחון ישראל, בעל עבר ביטחוני עשיר, וכח"כ באופוזיציה ובקואליציה עסק בעיקר בנושא הביטחוני, כולל בתפקיד יו"ר ו' החו"ב של הכנסת ויו"ר ועדות המשנה החסויות שלה. לוי אשכול היה חבר הוועד המרכזי והמפקדה הכללית של "ההגנה", החל משנות העשרים ועד הקמת המדינה. הוא היה מבכירי העוסקים ברכש ושרת כגזבר "ההגנה". כשב"ג לקח על עצמו את תיק הביטחון בסוכנות, הוא מינה את אשכול לעוזרו הראשי ועם הקמת המדינה, כיהן כמנכ"ל בפועל הראשון של משרד הביטחון (אף שלא נשא בתואר זה). כשר בממשלה כיהן בתפקידים כלכליים ובעיקר כשר האוצר, אך בתוקף מעמדו זה היה שותף לכל ההכרעות המדיניות והביטחוניות לאורך כל השנים. גם אצל ב"ג ושמעון פרס ניתן להצביע על רזומה עשיר ומכובד בתחום הביטחוני טרם מינויים לתפקיד.

הבעיה במינויו של פרץ היתה העדר כל ניסיון בתחום וכל עניין בו. תפקיד שר הביטחון מתאים לאדם, שלהבדיל מפרץ, הנושא הביטחוני זורם בדמו, גם אם לא היה איש צבא.

למשל, יובל שטייניץ. שטייניץ אינו קצין בכיר במיל', אולם כל חייו הפוליטיים הוקדשו לנושא הביטחוני. הוא שירת בוועדת החו"ב לאורך שנים, כולל קדנציה אחת בראש הוועדה. הוא כיהן כחבר וכיו"ר בוועדות המשנה הרגישות ביותר, כמו הוועדה לשירותים החשאיים, הוועדה לכוננות צה"ל ועוד. ככזה, הוא רכש ניסיון רב, ידע רב, השקפת עולם ומצד שני, ראיה ביקורתית של מי שלא צמח בברנז'ה הצבאית.

תפקיד שר האוצר אינו מחייב דוקטורט בכלכלה. אבל שר האוצר חייב להיות אדם עם ניסיון בתחום החברתי כלכלי, בעיקר בצד הפוליטי שלו; אדם שעסק בו כפוליטיקאי לאורך השנים טרם כניסתו לתפקיד; אדם שיש לו אמירה בנושא, שמהווה אוטוריטה.

למשל, עמיר פרץ. כל חייו הציבוריים של פרץ היו קודש לסוגיות החברה והכלכלה של מדינת ישראל. כראש האיגוד המקצועי בהסתדרות ואח"כ כיו"ר ההסתדרות, רכש ניסיון עשיר, ניהל ביד רמה מאבקים ציבוריים ומשאים ומתנים מורכבים, מכיר היטב את פקידי האוצר – על טריקיהם ושטיקיהם; יש לו ביטחון עצמי המאפשר לו לעמוד מולם כשווה מול שווים בהכרת החומר, וכראשון בין שווים במעמד ולא לקבל כמובן מאליו את כל אמירותיהם. יש לו הבנה, יש לו דרך, יש לו השקפת עולם.

כאשר הקים אולמרט ממשלה עם "העבודה", הוא לא העניק לפרץ את תפקיד שר האוצר, כי חש מחוייבות לחברו האישי ונאמנו הוותיק הירשזון. לכן, במפגן של יהירות וחוסר אחריות, הוא שיגר את פרץ למשרד הביטחון. השאר – היסטוריה.

נתניהו לא למד את הלקח, ובשעת חירום כלכלית, שעה של משבר חמור ומיתון עמוק, הוא ממנה לתפקיד שר האוצר את יובל שטייניץ, אדם שמעולם לא היה לו קשר לכלכלה, שמעולם לא גילה עניין בסוגיות הכלכליות. המינוי הזה ראוי כמו המינוי של עמיר פרץ לביטחון, ותוצאותיו עלולות להיות דומות.

המינוי של נתניהו את עצמו לתפקיד "שר לענייני אסטרטגיה כלכלית" (כאילו ראש הממשלה אינו אחראי ממילא לאסטרטגיית העל החברתית – כלכלית, כמו גם המדינית – ביטחונית), מעידה על כך שגם הוא אינו סומך על השר שמינה.

מינויו של שטייניץ, כמו כל התנהלותו של נתניהו בתהליך הקמת הממשלה, מעורר דאגה באשר לצפוי בהמשך הקדנציה.  

* הפורטל לצדק חברתי bsh