הבלוג של אורי הייטנר

הבה נתאר לעצמו את התסריט הדמיוני הבא: שר החוץ הישראלי, לצורך העניין נכנה אותו אביגדור ליברמן, יאמר בראיון טלוויזיוני שלא ילחץ את ידו של שר החוץ המצרי. "הידיים שלי תשארנה בכיס המכנסים", הוא יבהיר, כדי להסיר ספק. הוא גם יאמר על שר החוץ המצרי, שהמוח שלו אינו מתקשר עם הלשון. נניח, רק נניח, ששר החוץ הישראלי היה אומר דבר כזה.

מה היה קורה בו ביום ליחסי ישראל מצרים? שגריר מצרים בישראל היה מוחזר מיד להתייעצויות בקאהיר. שגריר ישראל בקאהיר היה נקרא בדחיפות למשרד החוץ, ופקיד זוטר שהיה מקבל אותו היה מעביר לו נזיפה חמורה, בוטה ופוגעת. התקשורת המצרית היתה זועקת – איזה עלבון לאומי! הרי זה כמעט כאילו יצפן חיקה בטלוויזיה את מובראק...

ומה היה קורה בישראל? מהומה רבתי. הכנסת היתה גועשת. התקשורת היתה יוצאת מגדרה בגינוי שר החוץ הפירומן, השחצן, החצוף, חסר הנימוס, הבלתי דיפלומטי, הגורם נזק בלתי הפיך למדינת ישראל. פרס ונתניהו היו ממהרים להתנצל בפני מצרים. אין זה מן הנמנע שהתבטאות כזו היתה יוצרת משבר קואליציוני, שסופה פיטוריו של שר החוץ ואולי אף נפילת הממשלה.

אך לא. התסריט הדמיוני הזה לא קרה ולא יכול לקרות, כי אף שר חוץ ישראלי לא יאמר דברים כאלה. אולם הדברים עצמם נאמרו גם נאמרו. אמר אותם אחמד אבו ריט, שר החוץ המצרי, בראיון טלוויזיוני ב-1.4.09. והנה... שקט מוחלט. הדברים התקבלו במצרים, בישראל ובעולם כולו כסבירים בהחלט. הרי נימוס דיפלומטי בין מדינות שיש ביניהן הסכם שלום אינו נדרש ואינו נחוץ כאשר מדובר ביחס המצרי לישראל. אנחנו הרי מתקדמים ונאורים ולכן כבוד לאומי אינו משחק אצלנו תפקיד. אפילו מחאה רפה, אפילו ציוץ קל לא נשמעו מצד ישראל. אולי הרוק הזה הוא גשם, אמר לעצמו, מן הסתם, ראש הממשלה נתניהו. וגם שר החוץ ליברמן לא הגיב.

אולם באותו היום שבו רואיין אבו ריט, המערכת הפוליטית געשה והתקשורת רעשה בגלל דבריו של הפירומן. הפירומן הוא, כמובן... שר החוץ הישראלי, ליברמן. דבריו בטקס חילופי השרים במשרד החוץ, הם הגורם לסערה. פתחה בה, תוך כדי דברי ליברמן, השרה בלי תיק לשעבר, השרה לפיתוח אזורי לשעבר (או, אם תרצו, השרה לענייני כלום, לשעבר) ציפי לבני, שנראתה כמי שלגמה בקבוק שמן קיק, וניסתה לברוח מן האולם טרם השקת הכוסיות. החרו החזיקו אחריה כלי התקשורת ופוליטיקאים רבים.

מה הוא אמר, שכך הרעיד את אמות הסיפים?

כבר ציינו שלא הוא האיש שאיים לא ללחוץ את ידו של שר החוץ של מדינה שכנה. הוא גם לא אמר דברים בסגנון כמו: "אם ישראל תיענה בחיוב לתביעה לסגת לגבולות ה-4 ביוני באופן מלא, סוריה תאמר בבירור כי לא ייכון שלום מלא כל עוד ישראל לא תיסוג מהאדמות הלבנוניות והפלסטיניות הכבושות, ועד שלא תוקם מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ועד אשר הפליטים הפלסטינים לא יוכלו ליהנות מזכות השיבה לאדמותיהם". לא, דברי הקיצוניות הללו נאמרו בידי שר החוץ הסורי, ואליד מועלם, בריאיון לאל ג'זירה.

אם ננתח את דבריו אלה של מועלם, ניווכח שגם נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות והקמת מדינת פלשתינאית שבירתה ירושלים לא תביא לשלום עם סוריה. נסיגה כזאת אינה מספיקה, כי מועלם מציג תנאי נוסף: "זכות" השיבה של הפלשתינאים.

כדאי להבין את הדברים לאשורם: התנאי לשלום עם ישראל, הוא מימוש ה"זכות" להציף את כבשת הרש שתישאר מהמדינה אחרי הנסיגה המוחלטת במיליוני פלשתינאים שיבטלו את קיומה כמדינת יהודית. במילים ברורות יותר – התנאי היחיד לשלום עם מדינת ישראל, הוא ביטולה והעברתה מן העולם.

הדברים הללו התקבלו בשוויון נפש. הרי לסורים מותר, איש אינו מצפה מהם להיות אנשי שלום, איש אינו מצפה מהם לנימוס דיפלומטי.

מי הפירומן? כמובן ליברמן. ליברמן, שדיבר בחום על מצרים ותפקידה החשוב וקרא לחיזוק היחסים עמה, אם כי העז, איזו חוצפה, לדרוש הדדיות. ליברמן, שהתחייב לכבד את כל ההסכמים שישראל חתמה, גם אלה שהוא עצמו התנגד להם, כמו מפת הדרכים. נכון, הוא רמז שבמפת הדרכים השלב הראשון הוא מלחמת הרש"פ בטרור, וישראל תעמוד על כך שמפת הדרכים תבוצע על פי רוחה ולשונה. נכון, הוא אמר שהצהרת אנאפוליס, שלא התקבלה בידי פורום ישראלי רשמי, אינה מחייבת את הממשלה החדשה. נכון, הוא הצביע על האמת, שכל אדם בעל יושרה יודה בה, שהניסיונות הכבירים של הממשלה הקודמת להביא לשלום באמצעות ויתורים מרחיקי לכת הביאה לתוצאות הפוכות. אפשר להתווכח האם טקס כזה, ביום כניסתו לתפקיד, הוא המקום לאמירות כאלו. אבל הצגת הדברים כקיצונית, הצגתו של אומרם כפירומן, שעה שעמיתיו במדינות ערב מתבטאים בקיצוניות ובבוטות כאלה, היא אבסורדית. היא ביטוי לחוסר כבוד עצמי ולרגשי נחיתות הקיימים אצלנו; אולי לתחושה של חלק מאיתנו, שבעצם אנו רק אורחים ארעיים כאן, במזרח התיכון.