בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, היתה אירוע היסטורי גדול; עצם בחירתו של אדם שחור לתפקיד היא בשורה גדולה לא רק לאומה האמריקאית אלא לאנושות כולה. ולא פחות מכך, המסרים החברתיים, הסולידריים, הליברליים שלו, מסרים של אהבת האדם, של צדק חברתי, של נאורות ופתיחות. אופן המנהיגות הסוחפת שלו ונאומיו מעוררי ההשראה נותנים תקווה לעולם טוב יותר.
מיד עם כניסתו לתפקיד ועד עתה, מוכיח אובמה שכוחו אינו רק ביכולת לסחוף המונים ולהיבחר, אלא גם ביכולת לקבל החלטות ולבצע. הוא מוביל דרך נועזת וחדשנית, נגד הזרם השמרני המאפיין את ארה"ב בעשורים האחרונים, בהתמודדות עם המשבר הכלכלי החמור, הפוקד את ארה"ב ואת העולם כולו. הוא מחזק את מערכת הקשרים של ארה"ב עם אירופה ומבצר את מעמדה המוביל בעולם.
חרף כותרות העיתונים בנדון, איני מתרשם שפניו של אובמה לעימות עם ממשלת ישראל ולניסיון לכפות עליה מדיניות המנוגדת לרצון אזרחיה. הכותרות נראות לי בעיקר משאלת לב של כותביהן, המוציאים מילה מנאום אחד, שורה מנאום אחר מהקשריהם, כדי להצביע על העימות המיוחל עם ממשלת נתניהו. הקשרים האמיצים בין ישראל לארה"ב ישארו כשהיו, תמיכת ארה"ב בישראל אינה מותנית בקבלה ישראלית של עמדות ארה"ב, חילוקי דעות בין מדינות ידידותיות אינן סיבה לעימות וכלל לא אתפלא אם הממשל האמריקאי החדש יהיה פתוח לרעיונות חדשים ויצירתיים בנוגע לסכסוך הישראלי פלשתינאי, ולא ידבק בסיסמאות שלא הוכיחו את עצמן מאז אוסלו ועד היום.
על אף כל זאת, אני מודאג מאוד משלטונו של אובמה. אני מודאג בשל גישתו לאיראן. עוד טרם בחירתו הודיע אובמה על כוונתו לקיים דיאלוג עם איראן. עקרונית, ראוי לנסות לפתור כל בעיה בדיאלוג. אולם מעבר לעקרונות יש גם מציאות. המציאות היא, שהאסלאם הרדיקלי, שמרכזו איראן, אינו בר שיח, בשל גישתו הפונדמנטליסטית הפנאטית. בדיוק כפי שבן לאדן אינו יכול להיות פרטנר לדיאלוג עם ארה"ב, כך גם אחמדיניג'אד וחמינאי אינם פרטנרים סבירים לדיאלוג כזה. עצם הרצון בדיאלוג עם איראן, במקום לסחוף את העולם לחרם כלכלי טוטאלי על איראן עד שתפסיק את פרוייקט הגרעין שלה, ואם זה לא יעזור – לפתור את הבעיה בכוח צבאי, מעידה על גישה נאיבית ועל קריאה לקויה של המציאות.
אילו הדיאלוג נועד להפעלת לחץ דיפלומטי כבד על איראן מצד אחד, ומצד שני – למתן הזדמנות אחרונה לאיראן בטרם יופעלו נגדה צעדים קשים, ניתן היה לראות בכך אסטרטגיה שראוי לבחון אותה.
הבעיה החמורה יותר מעצם הנכונות לקיום הדיאלוג עם איראן, היא תכני הדיאלוג. מבלוני הניסוי של האמריקאים, ניתן להבין שארה"ב מנסה להגיע עם איראן להסכמה – השלמה עם גרעין איראני לצרכים אזרחיים, תמורת ויתור על שימוש בגרעין לצרכים צבאיים. תוצאתה של הסכמה כזו, עלולה להיות השלמה עולמית עם פרוייקט הגרעין האיראני, שאין ספק שכוונותיו צבאיות בלבד – רצונה של איראן להיות מעצמת גרעין אסלאמית המאיימת על העולם ושיש לה הפוטנציאל להשמיד את ישראל. מדיניותו של אובמה בנושא האיראני קצרת רואי, המעדיפה שקט תעשייתי לטווח קצר תוך סיכון שלום העולם לטווח הרחוק.
בנושא האיראני אובמה צועד בנתיב של צ'מברליין, שלא קרא היטב את המפה הבינלאומית, לא התייחס בכובד הראש הראוי לסכנה ההיטלראית, שהעדיף דיאלוג עם היטלר על פני מלחמה נגדו. "הבאתי שלום בדורנו", התפאר צ'מברליין בשובו לארצו לאחר חתימת הסכם מינכן, לקול תשואות הקהל. ניסיון לפתור את המשבר עם איראן בהסכם, עלול להיות מהדורה נוספת של מינכן.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
