איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא "מעריב". אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי "עופרת יצוקה" מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.
לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו.
יש משהו סימפטומטי בניתוח של מיברג – הדברים שכתב לא היו, אלא משאלת לב. משאלת לב של מי שרצה לקוות שכהן ירקוד על פי החליל שלו, ויעניש את מדינת ישראל.
מאמרו של מיברג מתחבר אצלי לקמפיין של השבועיים האחרונים, בהובלת עיתון "הארץ" והעיתונאי עקיבא אלדר, המקדם עימות צפוי בין ממשל אובמה לממשלת נתניהו. על פי הקמפיין, ממשלת ישראל אינה מבחינה ברוח השינוי שמביא אובמה, ובעקשנותה וסרבנותה המדינית היא עומדת להיכנס לעימות חזיתי עמו.
כמעט מידי יום יוצא העיתון בכותרת ראשית, המגבה את ההערכה הזאת בציטוטים מפי הנשיא ואנשיו. בניגוד לאלדר ולמערכת "הארץ" איני מתיימר לדעת מה כוונותיו של אובמה, אבל אם העובדות המאוששות את טענת העימות הן אלו שהם מביאים, אני שקט לחלוטין.
אמירה כללית בעד הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" בנאום אחד, אזכור אגבי כלאחר יד של ועידת אנאפוליס בנאום אחר ושאר סימני סימנים ורמזי רמזים מסוג זה, הם הדשן המפרנס את הקמפיין הזה. נו, באמת...
מה שמפריע במיוחד בקמפיין הזה, הוא הריר הנוטף משפתותיהם, שעה שהם צופים את העימות הצפוי. כמו במקרה של מיברג ולאונרד כהן, יותר משהם מספקים מידע או פרשנות, הם מציגים משאלת לב, בתקווה שפרשנותם תהיה לנבואה המגשימה את עצמה.
בראיון שנתן א.ב. יהושע ל"מקור ראשון" לאחר הבחירות, הוא הסביר שאמנם מרצ קיבלה רק 3 מנדטים בבחירות האחרונות, אך הח"כ הרביעי של מרצ הוא ברק אובמה, והוא שווה יותר מ-50 מנדטים (ציטוט מן הזיכרון). כן, חלומו הרטוב של השמאל הקיצוני הוא כפיית דרכו על ישראל באמצעות אובמה, שיתקן את "העיוותים" שיצרה הדמוקרטיה הישראלית, שיצרו אזרחי ישראל בהצבעתם החופשית בקלפי.
כפי שלאונרד כהן איכזב את מיברג, סביר להניח שאובמה יאכזב את מערכת "הארץ" ואת א.ב. יהושע. בניגוד אליהם, אובמה הוא דמוקרט אמיתי, הוא מכבד את הכרעת הבוחר בישראל, הוא מכבד את הדמוקרטיה הישראלית, והוא לא ינסה בשום אופן ללחוץ על ממשלת ישראל לנהוג בניגוד למנדט שקיבלה. התמיכה האמריקאית בישראל לא תפגע, הידידות בין המדינות ובין העמים לא תישחק, וגם אם יהיו חילוקי דעות בין המדינות, וסביר להניח שיהיו, הם לא יפגעו במרקם הידידות והקשרים הטובים ביניהן. חילוקי דעות בין המדינות קיימים מאז קום המדינה, והם לא העיבו על טיב היחסים ביניהן. סביר מאוד להניח שכך יהיה גם בעידן אובמה למגינת לבו של עקיבא אלדר.
אני סבור שיש מקום לדאגה ממדיניות ממשל אובמה, אך לאו דווקא בנושא הסכסוך הישראלי ערבי, אלא בנושא סוגיית הגרעין האיראני. בנושא זה מוביל אובמה מדיניות פייסנית כלפי איראן, שעלולה לסכן מאוד את ביטחון ישראל. אין הוא עושה זאת מתוך חוסר ידידות כלפי ישראל או מתוך אדישות לביטחונה, אלא מתוך גישה נאיבית ועיוורת אודות משמעות הקנאות האסלאמית, אותה מייצגת איראן.
איני רואה כל סימן לעימות בין ישראל וארה"ב בתחום המדיני. אני סבור שעל ממשלת ישראל להעמיד בראש סדר יומה המדיני, הפעלת כל מנוף אפשרי של השפעה על אובמה, להבין נכוחה את הסכנה האיראנית ולסגת ממדיניותו הפייסנית כלפיה.
* הפורטל לצדק חברתי bsh, "אומדיה", "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
