הבלוג של אורי הייטנר

אהוד ברק, בעבורי, הוא יריב אידאולוגי ופוליטי מר, מהמרים שביריבים. ברק הוא האיש ששבר את הקונסנזוס הלאומי בישראל, שחצה את כל הקווים האדומים שהיו מקובלים בחברה הישראלית, באמצו באופן טוטאלי את הקו הקיצוני ביותר של השמאל היוני הרדיקלי בישראל וניסה, באובססיה ונחישות חסרות תקדים, ליישם אותו.

מאותן סיבות שאני רואה בברק יריב מר, ניתן היה לצפות מהשמאל הקיצוני בישראל, ממרצ, מ"שלום עכשיו", מ"גוש שלום", מ"יש גבול", מיוני העבודה וכו', לראות בו את מנהיגם, אם לא את משיחם. הרי כל בעל יושרה אינטלקטואלית יודה, שהאימוץ הרטרואקטיבי של גורמים אלה את רבין למשיחם בשקר יסודה, והיא נובעת אך ורק מן הרצח, שהפך אותו למרטיר. אבל עמדותיו של רבין, עד יומו האחרון, היו רחוקות מעמדותיהם ת"ק פרסה. לעומת זאת, אהוד ברק לא הלך בדרכו של רבין, אלא בדרכם. כפי שאוכיח בהמשך, ברק עקף משמאל את יוסי ביילין, את "שלום עכשיו" ואת מרצ. והנה, דווקא אהוד ברק הוא שנוא נפשם ומושא התיעוב והבוז של אותם גורמים. למה? במה הוא זכה בכבוד המפוקפק הזה? מניין כפיות הטובה הזאת?

מאז מלחמת ששת הימים, חצויה המערכת הציבורית בישראל בין שתי השקפות עולם – ארץ ישראל השלמה מכאן, והפשרה הטריטוריאלית מכאן. הגישה הדוגלת בשלמות הארץ, רואה במימוש זכותנו על כל חלקי א"י שבידינו חובה דתית ו/או לאומית, והגשמת הציונות בימינו. הדוגלים בשלמות הארץ, רואים בשליטתנו על א"י השלמה גם את המפתח לביטחון ומוכנים לוותר בשלב זה על שלום, בתקווה שבעתיד הרחוק הערבים ישלימו עם המציאות וניתן יהיה להגיע לשלום תמורת שלום. הם מאמינים שניתן למצוא פתרונות לבעיה הדמוגרפית, בדמות אוטונומיה או פתרון פונקציונלי זה או אחר, או בעליה גדולה של יהודי הגולה. הגישה הדוגלת בפשרה הטריטוריאלית, רואה בהבטחת צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה את הערך הציוני המרכזי, וכדי לממש זאת מוכנה לוותר על השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. הדוגלים בגישה זו מאמינים שהנכונות לוותר על שטחים תהפוך אותם לקלפי מיקוח במו"מ עם הפלשתינאים ותהווה טריגר להסכם שלום. הם מאמינים, ששליטה על עם אחר תפגע בביטחון, ושניתן למצוא תחליפים ביטחוניים לשליטה על גב ההר, בדמות עומק טריטוריאלי שיובטח בשליטה על בקעת הירדן רבתי.

חילוקי הדעות בין שני הזרמים עמוקים, אך המשותף ביניהם רב והוא היווה במשך עשרות שנים קונסנזוס לאומי רחב. על פי הקונסנזוס, מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת, ולכן זכותה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה, ליישב אותם ולספחם. הקונסנזוס מבוסס על הכרה בזכותו של העם היהודי על א"י ולכן על זכותה ליישב ולספח שטחים. הקונסנזוס רואה בקיומם של גבולות בני הגנה זכות אלמנטרית של ישראל, המצדיקה שליטה על חלק מן השטחים.

הקונסנזוס שלל מכל וכל נסיגה לקווי 4.6.67, ראה בירדן את גבולה של מדינת ישראל, את בקעת הירדן כשטח שיסופח לישראל, את ירושלים השלמה בירת ישראל הנצחית. המחלוקת היתה על עצם הנכונות להתפשר ולוותר על שטחים.

לצד שני הזרמים העיקריים, היו שוליים. מצד אחד, השוליים הימניים שהטיפו לטרנספר או לשליטה בכוח על הפלשתינאים ללא זכויות אזרח לנצח. מצד שני, השוליים השמאליים שהטיפו לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67, לחלוקת ירושלים ועקירת כל ההתנחלויות. אלו ואלו לא היו חלק מן הקונסנזוס, וקיומם רק הגדיר את הקונסנזוס.

יצחק רבין הכיר באש"ף, בניגוד לקונסנזוס הלאומי, אולם לעומקם של דברים, עד יומו האחרון הוא היה בתוך הקונסנזוס, נאמן בכל ישותו לרעיון הפשרה הטריטוריאלית. ב-5 באוקטובר 1995, חודש לפני הירצחו, נאם את נאומו האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב'. בדיון זה שרטט רבין לראשונה את תוכניתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים; את הקווים האדומים שלו במו"מ, מהם לא יסוג. הקווים האדומים הללו, הם הקווים האדומים של הקונסנזוס הלאומי. נאומו זה, הוא מורשתו של יצחק רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

הקונסנזוס הלאומי הזה נוצר ב-1967 (הראשון שעיצב אותו היה יגאל אלון בתכנית אלון, עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים( והיה שריר וקיים עד שנת 2000. מי ששבר את הקונסנזוס היה אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד. נחוש להגיע להסכם שלום בכל מחיר, הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים" והציע אותם לפלשתינאים. הוא קיבל את העיקרון של נסיגה לקווי 67' – ותמורת 2-3% שאין אפשרות לסגת מהם, כיוון שחיים בהם מאות אלפי ישראלים, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל את העיר העתיקה. הוא הציע נסיגה מבקעת הירדן. הוא ניפץ לרסיסים את הקונסנזוס הלאומי בישראל, ואימץ את הקו של השמאל הרדיקלי.

הדרך הטובה ביותר להמחיש זאת, היא בנושא ירושלים. עד קמפ-דיוויד, אפילו תנועת "שלום עכשיו" לא דיברה על חלוקת ירושלים. לכל היותר, השמיעו דובריה אמירות מעורפלות, על כך ש"בסופו של דבר נצטרך למצוא איזה פתרון יצירתי לסוגיית ירושלים". בבחירות 99', בהן נבחר אהוד ברק, הציעה זהבה גלאון למועצת מרצ להכניס למצע המפלגה את רעיון חלוקת ירושלים. מנהיג התנועה יוסי שריד נלחם בכל כוחו נגד ההצעה והמועצה קיבלה את עמדתו.

את היסודות להצעת ברק בקמפ-דיוויד עיצב יוסי ביילין בהסכם ביילין / אבו-מאזן, משנת 95'. הסכם זה, אותו דחה ראש הממשלה שמעון פרס על הסף, וקל וחומר שאילו הגיע לעיונו של רבין טרם הרצח, הוא היה מגלגל אותו בבעיטה מכל המדרגות (ואגב, אבו-מאזן עצמו התנער מההסכם), קיבל את העיקרון של נסיגה מלאה, הציע נסיגה מבקעת הירדן, הציע לראשונה את הרעיון של נסיגה משטחים בנגב ("חילופי שטחים", בלשון מכובסת). והנה, אפילו בתכנית זו ירושלים לא חולקה.

בנושא ירושלים הציג ביילין פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).

ערב יציאתו של ברק לקמפ-דיוויד, כשביילין הבין שברק עקף אותו משמאל ועומד להציע פשרה בירושלים, פתח ביילין בקמפיין בעד נסיגה "מהשכונות הפלשתינאיות המרוחקות שסופחו לירושלים ב-67', ומעולם לא היו באמת חלק ממנה".

ברק הרחיק לכת הרבה יותר ממנו. הוא לא הציע נסיגה רק מהשכונות המסופחות, אלא את חלוקת העיר, כולל חלוקת העיר העתיקה ונסיגה ממנה, זולת הכותל המערבי והרובע היהודי. הוא הציע ריבונות פלשתינאית על הר הבית (עם איזו הגדרה מעורפלת של ריבונות ישראלית על האדמה מתחת להר הבית או משהו כזה).

כך בירושלים וכך בכל הנושאים. מעולם לא הציע מנהיג ישראל הצעות כאלו. מעולם לא היתה תנועה ישראלית שהגדירה עצמה כציונית, כולל "שלום עכשיו" ומרצ, שהציעה הצעות כאלו. רק ברק עשה זאת.

אז למה השמאל הקיצוני אינו נושא את ברק על כתפיים? למה הם שונאים אותו? למה הם מתעבים אותו? למה הם בזים לו? למה הוא, דווקא הוא, מהווה סמרטוט אדום בעיניהם, יותר מכל אישיות ישראלית אחרת?

ניתן היה, אולי, להבין את השנאה, אילו אחרי כשלון הסכם קמפ-דיוויד היה אומר ברק את המתחייב ממנו על פי כל היגיון סביר: "ניסיתי. עשיתי הכל. הפכתי כל אבן. נכשלתי. לפיכך, כל הצעותיי בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות".

אך ברק לא נהג כך. תחת אש האינתיפאדה, פיגועי הטרור והלינץ', הוא שלח את יוסי ביילין לטאבה למו"מ נוסף, ערב בחירות 2001, כשנקודת הפתיחה למו"מ היא הצעותיו בקמפ-דיוויד. היתה זו נקודת הפתיחה לוויתורים ישראליים נוספים, כולל, לראשונה, בנושא "זכות" השיבה של הפלשתינאים. ברק דירבן את שליחו גלעד שר בהיסטריה: "תוותרו, תוותרו, העיקר שיהיה הסכם".

וכשגם פסגת טאבה נכשלה, נאם ברק בתשדיר הבחירות האחרון, ואמר שבטאבה הגענו למרחק הליכה מהשלום, וקרא לציבור לתמוך בו, כדי שיעשה את הצעדים האחרונים שנותרו. ועד היום ברק לא חזר בו מהצעותיו בטאבה.

אז למה, ריבון העולמים, למה, לכל הרוחות והשדים, למה השמאל כל כך שונא את ברק?

כדי לנסות לרדת לשורשי שנאת ברק, יש לנסות לאתר את הרגע בו הוא הפך ממושא התקווה וההערצה, מי שהביא עלינו "שחר של יום חדש", לאויב הציבור מספר אחת. המהפך ביחס השמאל לברק התחולל ביולי 2000. מה קרה ביולי 2000? ועידת קמפ-דיוויד. כן, דווקא ועידת קמפ-דיוויד, אותה ועידה שבה שבר ברק את הקונסנזוס הלאומי, שבה אימץ ברק את עמדות השמאל הקיצוני, שבה ניסה ברק ליישם את גישת "שלום עכשיו" בווריאציה הכי קיצונית שלה – דווקא היא נקודת השבר ביחסו של השמאל הקיצוני אליו.

סמל לנקודת השבר הזה, הוא ההתייחסות התקשורתית לסצנת הדחיפות של ברק וערפאת באירוע הפתיחה של הפסגה. קלינטון, ברק וערפאת הגיעו לישיבה הראשונה בפסגה, מלווים בצלמי הטלוויזיה (שצילמו את ההתרחשות החיצונית, לא את המו"מ עצמו). "תפאדל, היכנס אתה ראשון", הציע ברק לערפאת באבירות. "תפאדל, היכנס אתה ראשון", השיב ערפאת באצילות. "לא, היכנס אתה". "לא, היכנס אתה". וכך השניים, מצחקקים, דחפו זה את זה פנימה, עד שברק התחמק מערפאת, נעמד מאחוריו, ודחף אותו פנימה בשתי ידיו.

בימים שלאחר מכן היללה התקשורת את ברק וערפאת על הכימיה המופלאה ביניהם. היו שהזכירו את פניו החמוצות, המעוותות מסלידה, של רבין כשלחץ לראשונה את ידו של ערפאת על מדשאת הבית הלבן; איך שפת הגוף שלו ביטאה את השנאה שהוא רוחש לערפאת; כיצד לאחר לחיצת היד הרפה הוא לחש בעברית לפרס "עכשיו תורך". והנה, מנהיג ישראלי שנוהג כבוד וידידות כלפי היריב. ברק תואר כמנהיג סחבק, שאינו מתייחס באדנות לערפאת אלא בחברות, כשווה אל שווה.

מיד לאחר כשלון המו"מ, אותה סצנה תוארה בידי אותה תקשורת ובפי אותם אנשי שמאל, כסמל לאדנות, להתנשאות, לשחצנות וליהירות של ברק, שלא נהג בכבוד כלפי הפרטנר שלו. כפי שברק דחף את ערפאת לחדר, נאמר, כך גם במו"מ הוא ניסה לאנוס אותו ולכפות עליו לקבל את עמדותיו, פירשה התקשורת את הסצנה.

שנאת השמאל את ברק החלה בפסגת קמפ-דייוויד, דווקא בקמפ-דייוויד. התיעוב של השמאל את ברק החל כאשר הוא ניסה ליישם את תורתם, דווקא כאשר הוא ניסה ליישם את תורתם. למה? למה דווקא אז?

שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב" היה ההמנון הבלתי רשמי בהפגנות "שלום עכשיו". "... רק תצאו מהשטחים! ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן...". הכל כל כך פשוט, כל כך פשטני. אין שלום כי אנו בשטחים. רק נצא מהשטחים ויהיה שלום, ויהיה טוב, ויהיה נהדר.

והנה, ברק, הידוע בכישרונו לפרק שעונים ולהרכיבם מחדש, ניסה לפרק את הסכסוך המורכב כל כך בינינו לבין הפלשתינאים, בשיטתו הפשטנית של השמאל הקיצוני. רק נצא מהשטחים ויהיה טוב. הוא הציע את הצעתו לערפאת, בידיעה שהוא חוזר הביתה עם הסכם שלום ונכנס להיסטוריה כמי שהעז להכניס את ידיו לאש ובאבחת חרב פתר את הפלונטר וסיים סכסוך דמים של מאה שנים.

הוא הציע לערפאת את הצעותיו מרחיקות הלכת, אך בתמורה הוא ביקש... שלום. הוא ביקש מערפאת לחתום עמו על סיום הסכסוך ועל כך שלא תהיינה עוד לפלשתינאים דרישות.

תמורת הסכמי ביניים, לא היתה לערפאת בעיה לרמות את ישראל כפי שרימה את רבין באוסלו. אבל לחתום עם ישראל על הסכם שלום כולל, על סוף הסכסוך, על ויתור על תביעות?! עד כאן. הוא לא היה מוכן לכך בשום אופן. וסגנו אבו מאזן שעמד לצדו ולחש על אוזנו, הקשיח עוד את סרבנותו.

ערפאת דחה את ההצעה. הפסגה התפוצצה. ערפאת פתח במתקפת הטרור, שתוכננה מראש (כפי שהתריע מראש אמ"ן) – הנקראת בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" או בכיבוסית טורבו "אינתיפאדת אל אקצא". וכאשר ברק זחל על גחונו לטאבה והציע לפלשתינאים ויתורים נוספים, גיחך מחמד דחלאן המתון: "הצעות ישראל הן חרטא-ברטא".

אהוד ברק אימץ את עמדת השמאל הקיצוני וניסה בכל כוחו ליישם אותה. כתוצאה מכך, הוא הסיר את הצעיפים מעל עמדת השמאל הקיצוני, וגילה את ערוות "שלום עכשיו" ומרצ. זאת הסיבה האמיתית לשנאת ברק.

הרי מה היתה האלטרנטיבה שלהם? להודות שכל האידאולוגיה שלהם אינה אלא הזיה, משאלת לב? להודות שבמשך למעלה משלושים שנה הם טעו והטעו? לא היתה להם כל ברירה, אלא להאשים את ברק.

זאת, ורק זאת, הסיבה לשנאה שרוחש השמאל הקיצוני לאהוד ברק. וכל השאר – חרטא ברטא.

"חדשות בן עזר", "אומדיה", "שווים" *