הבלוג של אורי הייטנר

שחקי כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך.

שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין".

אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי הקיבוץ, לכל אורך שנות קיומו, הוא שהקיבוץ מנוגד לטבע האדם. היום, זו אחת הטענות המרכזיות של מפריטי הקיבוץ.

על פי אותה טענה, טבע האדם הוא לרצות להתעשר באופן פרטי, לרצות ליהנות באופן פרטי מפרי עמלו, ולכן התחלקות עם הזולת מנוגדת לטבעו. לא תהיה לאדם מוטיבציה להתאמץ, אם לא יהיה קשר ישיר בין מאמציו לבין הכנסותיו. דרך חיים המנוגדת לטבע האדם – סופה להתנוון ולהיכשל. עובדה – ראו מה קרה לקיבוצים...

אני מסכים עם הטענה שבטבע האדם – רכושנות, אגואיזם, רדיפת בצע וכו'. אבל במה מותר האדם מן הבהמה, אם לא ביכולתו לא להיכנע לטבעו, אלא להכפיף את טבעו לערכים, למוסר, לתרבות, לנימוס, לחוקים, לתבונה. האם התחשבות בזולת, ויתור למען אחר, אחריות, אכפתיות, נכונות לעשות למען מישהו אחר – כל אלה הם התגלמות טבעו של האדם? או שמא אלה ערכים שהאדם הציב לעצמו ומשתדל להתמודד עם יצריו ועם טבעו כדי להגשים אותם?

האם חיי משפחה, נאמנות לבן / בת זוג אחת, האלטרואיזם שבגידול הילדים – האם הם בדיוק טבעו של אדם?

ניתן להפליג בעוד אינספור דוגמאות, אך אסתפק בכך. השאלה אינה האם ערכי הקיבוץ מנוגדים לטבע האדם, אלא האם ראוי שהאדם יחיה על פיהם.

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו", אמר האלוהים לאחר המבול. מעניין, הוא אמר זאת כהצדקת החלטתו והתחייבותו שלא יהיה עוד מבול. יתכן שאחרי המבול נפל לו האסימון, והוא הכיר בכך שלא יוכל לברוא אדם אחר, מושלם, נעדר יצר רע; אדם שכולו טוב. יתכן שדווקא אחרי המבול, הבין שהאתגר אינו אדם נטול יצר רע, אלא אדם בעל יכולת להבחין בין טוב ורע ובעל יכולת לבחור בטוב, גם אם הדבר מנוגד לטבעו מנעוריו. לכן, הפתרון אינו השמדה משמים, אלא התמודדות של בני האדם.

אדם נע בין יצריו, אם תרצו – טבעו, המושכים אותו כלפי מטה (למשל – לשפל של תכניות מסוג "הישרדות"), לבין שאיפתו לערכים של צדק, שוויון, חברות, ערבות הדדית, אכפתיות, סולידריות, יושר, אמון הדדי – שאיפה המעלה אותו מעלה. עצם השאיפה הזאת, היא מותר האדם מן הבהמה. ראשוני הקיבוץ הגדירו זאת כשאיפה לעילוי האדם.

אין עוד חברה המגשימה את הערכים הללו יותר מהקיבוץ. הייחוד של הקיבוץ הוא האופן הוולונטרי של הגשמת הערכים הללו. כל הניסיונות לכפות ערכי צדק ושוויון בכוח, בידי המדינה, הובילו למחוזות קשים ונוראים, הרחוקים ביותר מערכי הצדק והשוויון. רק התאגדות וולונטרית, של אנשים חופשיים שבחרו להתחלק באופן שיתופי ושוויוני עם חבריהם, יכולה לקדם את האדם להגשמת אותם ערכים. הקיבוץ הוכיח זאת.

המאבק של האדם עם טבעו אינה קלה. הפרטת מרבית הקיבוצים היא הוכחה לכך. אך אסור להרים ידיים. עצם המאבק הזה נותן טעם לחיינו.

* "שווים"