הבלוג של אורי הייטנר

לרגל מינויו הצפוי של מיכאל אורן לתפקיד שגריר ישראל בארה"ב, אני מביא את מאמר הביקורת שכתבתי על ספרו "שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון". המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "כיוונים חדשים" לפני 5 שנים.

מיכאל אורן;  שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון. הוצאת "דביר" 2004. 539 עמ'.

לפני קרוב לעשר שנים, התעמתתי ברב שיח עם האלוף (מיל') יאנוש בן גל בסוגיית המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. בתגובה לטענתי שנסיגה מהגולן הינה פרס לתוקפנות, הפתיע בן גל, כשכפר בטענת התוקפנות הסורית. הרי ישראל תקפה במלחמת ששת הימים, הוא אמר. הרי היום כל אחד יודע שהערבים בכלל לא רצו במלחמה ושלא היתה זו מלחמת אין ברירה.

דבריו הדהימו אותי. לא מדובר בפוסט היסטוריון אנטי ציוני, אלא באלוף בצה"ל, אלוף פיקוד הצפון לשעבר. לשמוע דברים כאלה מפיו? ואולי, באמת, "היום כולם יודעים", כדבריו, ורק אני שבוי בנראטיב ישראלי שקרי?

בספרו "שישה ימים של מלחמה", מיכאל אורן אינו קובע מי התוקפן. בכלל, מילים טעונות ודעתניות מסוג זה אינן מצויות בספר, אלא כציטוטים מפי הנפשות הפועלות. מיכאל אורן אינו מביע דעות (למעט מספר תובנות בפרק הסיכום). הוא נותן את מלוא רשות הדיבור לעובדות. מתוך העובדות, יגבש הקורא את מסקנותיו.

הספר נכתב במקור באנגלית, ואין הוא מיועד לקורא הישראלי. הספר התפרסם בארה"ב והיה שם לרב מכר. הכותב הוא היסטוריון ישראלי, אך מי שאינו יודע זאת, יתקשה להכיר בכך דרך קריאת הספר. כמי שמרבה בקריאת ספרי היסטוריה, אני יכול להעיד שלא נתקלתי במקרים רבים של מקצוענות נטו כמו בספר הזה; ביכולת לשים בצד הן את הדעות המוקדמות והן את המסקנות, ולהציג באובייקטיביות מרבית את העובדות היבשות. החוקר משייט בין ישראל, מצרים, ירדן, האו"ם, ארה"ב ובריה"מ, ומתאר את השתלשלות העניינים מתוך העובדות ומתוך ראיית הדברים בזמן אמת אצל כל אחד מן השחקנים הללו. מבחינה זו התיאור מתוך ההוויה הסורית לוקה בחסר, אולי מחוסר נגישות למקורות. זו בהחלט אחת המגרעות בספר. הספר מביא את הקורא להיכרות אינטימית עם גיבורי הדרמה מכל הצדדים, ומאפשר לו להתקדם עם העלילה מתוך מבט סימולטני של זוויות המבט השונות.

הכותב נמנע משימוש בביטויים חד צדדיים, שיש בהם מטען של הבעת דעה. הוא לא יכתוב "יהודה ושומרון" אך גם לא "השטחים הכבושים", אלא "הגדה המערבית". הוא לא יכתוב "מחבלים" אלא "לוחמי גרילה". הוא לא יכתוב "שחרור", גם לא כשמדובר בעיר העתיקה, אלא בהערה שהישראלים התייחסו לכיבושה כאל שחרור.

דווקא מתוך הכתיבה ההיסטורית המקצועית והאובייקטיבית הזו, עולה תמונה ברורה וחד משמעית – מלחמת ששת הימים היתה מלחמת אין ברירה. הצד התוקפן במלחמה הזו היה הצד הערבי. הערבים אשמים בהסלמה בשנים ובחודשים שקדמו למלחמה. הסורים והסובייטים יצרו במזיד את מצג השווא כאילו ישראל עומדת לתקוף את סוריה ויצרו את המתיחות שהובילה למלחמה. מצרים נקטה בצעדי תוקפנות תוך חציית כל הקווים האדומים שנחשבו קאזוס בלי (עילה למלחמה) בישראל – איומים גלויים במלחמה להשמדת ישראל, הכנסת צבאה לסיני, גרוש כוח משקיפי האו"ם, מניעת חופש השיט לישראל באמצעות חסימת מיצרי טיראן, הברית הצבאית עם ירדן לצורך התקפה על ישראל וכן הלאה. לעומת זאת, ישראל גילתה איפוק רב ונקטה בכל דרך דיפלומטית למניעת המלחמה, עד שלא נותרה ברירה בידה. הספר חושף את הכוונה של מצרים לתקוף ראשונה את ישראל, תכנית שבוטלה ברגע האחרון בשל אזהרה סובייטית, שגרמה למצרים להסיק בטעות שישראל גילתה את התכנית והפעילה את המנוף האמריקאי על בריה"מ כדי למנוע את ההתקפה.

מתוך העובדות, אי אפשר שלא להיווכח בעליל שמטרתן של מדינות ערב היתה השמדת ישראל, ושישראל -  בגבולות שביתת הנשק שאין בהן מינימום מרחב הגנה, לא יכלה להמר על קיומה ולא היתה לה ברירה אלא לצאת למתקפת מנע. התחושה הישראלית של מדינה במצור היתה אותנטית לחלוטין והסתמכה על קריאה נכונה של המציאות. עם זאת, אין ספק שישראל הפריזה מאוד בהערכת כוחו של האוייב, כפי שהתברר מאוחר יותר. ובכל זאת, עדיפה טעות כזו, על טעות הפוכה, כפי שהתגבשה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.

ישראל פרצה את עניבת החנק בהתקפה על מצרים. המלחמה עם ירדן וסוריה פרצה בהתקפה של שתי המדינות הללו על האוכלוסיה האזרחית הישראלית במרכז הארץ (ירדן) ובצפונה (סוריה). ישראל עשתה מאמצים עילאיים לשכנע את ירדן שלא להצטרף למלחמה, וגם אחרי הצטרפותה, היא נהגה באיפוק רב ובהססנות רבה לפני כל צעד במלחמה. כלפי הסורים ישראל הגיבה באיפוק שקשה להבינו, כאשר במשך ארבעה ימים ספגה הפגזות קשות ובלתי פוסקות על יישובי הצפון והתקפה קרקעית שהגיעה עד לגדרות קיבוץ דן, מבלי שיצאה למתקפת נגד.

את המסקנות מן העובדות הללו משאיר אורן לקורא, אך העובדות מדברות בעד עצמן. מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת של מדינה קטנה ששכנותיה – אויבותיה לא קיבלו את זכות קיומה וניסו לשים קץ לקיומה.

הספר נפתח בלילה של ה-31.12.64 – החדירה הראשונה של חוליית פת"ח מלבנון לישראל, בניסיון לפוצץ משאבה להובלת מים מן הגליל אל הנגב. הפעולה הזו נחלה כישלון מחפיר, אך בתודעה הפלשתינאית נצרבה כניצחון. עד היום חוגגים הפלשתינאים ב-1.1 את יום הפת"ח בזכות פעולה זו. קל לנו ללעוג לפנטזיה של ערפאת הצעיר המתרברב בניצחון סרק, כפי שלקראת סוף הספר, עם מותו של אשכול, מתוארת התפארותו שראש ממשלת ישראל נהרג באמצעות טיל קרקע קרקע שנורה בידי הפת"ח. אולם אי אפשר להתעלם מהעוצמה של עיצוב התודעה, שקרית ככל שתהיה, ומהשפעתה על המציאות.

בראיה היסטורית רטרוספקטיבית, יש הגיון רב בבחירת פעולה זו של הפת"ח כאירוע הפתיחה של הספר. ניתן למצוא נקודות שונות על רצף האירועים בשנים שקדמו למלחמה כשריקת הפתיחה של ההסלמה. אולם אי אפשר להתעלם מן הטרור הפלשתינאי כגורם מסלים מרכזי, שיצר מתח הולך וגובר בגבולות סוריה וירדן, ושדחק בסופו של דבר גם את מצרים לפינה שהובילה להסלמה במאי 67'. הבחירה הזו מאירה על תפקידו ההיסטורי של ערפאת, ששרד 9 ראשי ממשלה ישראליים ועד יומו האחרון שיחק את התפקיד הרלוונטי ביותר באזור, תוך חרחור בלתי פוסק של אלימות.

הפרק הראשון בספר מציג את ההקשר הכללי של הסכסוך הישראלי ערבי עד שנת 1966. הפרק השני מתאר את ההסלמה, מפעולת סמוע – פעולת התגמול הישראלית הגדולה בירדן, עד הכנסת הצבא המצרי ביום העצמאות 67' וראשית תקופת ההמתנה. שני הפרקים הבאים, החשובים והמעניינים ביותר, בעיניי, מתארים בפרוטרוט ובהרחבה את תקופת ההמתנה. ששת הפרקים הבאים מתארים באופן כרונולוגי את המלחמה – כשלכל יום מוקדש פרק. הספר מסתיים בפרק מסכם קצר ובראיון שערך פרופ' ללימודי המזה"ת פואד עג'מי, עם מחבר הספר.

הפרקים העוסקים בתקופת ההמתנה, הינם דרמה מותחת ומרתקת. חוששני שהתיאור הכרונולוגי והעובדתי קצת מחמיץ את הראייה הכוללת. מתוך התיאור הכרונולוגי, תקופת ההמתנה מצטיירת כהססנות ללא קץ של ראש הממשלה אשכול, שלא היה בידו הכוח לקבל את ההחלטה המתבקשת לפתוח במלחמה, עד שדיין נכנס לממשלה והכריע את הכף. אני סבור שתאור הדברים בספר עושה עוול לאשכול. שר הביטחון שהכין את צה"ל למלחמה אינו מקבל את הקרדיט המגיע לו. בפרספקטיבה רחבה, אי אפשר להגזים בחשיבות תקופת ההמתנה, אותה הנהיג אשכול. תקופה זו אפשרה לצה"ל להיערך כראוי למלחמה. במקביל, גיבש אשכול קונסנזוס פוליטי וציבורי והסכמה שבשתיקה של ארה"ב ובריטניה למלחמה, בזכות האיפוק ואורך הרוח שגילה, תוך מיצוי כל האפשרויות להימנע מן המלחמה. אריק שרון, מן המיליטנטים בקציני המטכ"ל שיצאו נגד אשכול ולחצו עליו להקדים ולצאת למלחמה, הבין רק כראש הממשלה שלעתים איפוק הוא כוח. האיפוק שגילה שרון מול הטרור הפלשתינאי בראשית כהונתו, אפשר את מבצע "חומת מגן" המוצלח. ניתן לומר שהוא הפנים, באחור של 35 שנים את דרכו האחראית והחכמה של אשכול. והרי שרון עצמו הסביר ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". אשכול גם ידע מתי לשים קץ להבלגה, שעה שצה"ל היה ערוך ומוכן, בצד המצרי היה רפיון מה, ואי אפשר היה עוד להחזיק את החברה והמשק הישראליים במתח ובגיוס המילואים.

גם יצחק רבין יוצא רע מאוד מן הספר, וגם כאן אני סבור שלא נעשה לו צדק. תאור מנהיגותו של רבין במלחמה ולקראתה, מוטל בצלה של ההתמוטטות בה לקה בתקופת ההמתנה. התנהגותו מתוארת במעין גרף של התדרדרות הדרגתית לקראת ההתמוטטות ופוסט טראומה אחריה. רבין הרמטכ"ל הוא אדריכל הניצחון, וגם ההתמוטטות בת 24 השעות, אינה יכולה לקחת זאת ממנו. במלחמה עצמה גילה רבין חולשה מול הדומיננטיות של דיין, אבל השילוב של הכריזמה של דיין, ההתייחסות הציבורית אליו כאל משיח ואופן הניהול האסרטיבי שלו את המלחמה תוך התעלמות מכל כללי משטר נאותים וזלזול במי שמעליו ומתחתיו, יצרו עוצמה שאף רמטכ"ל לא יכול לעמוד מולה.

הגיבור המרכזי של הספר, בצד הישראלי, הוא דיין. כניסתו של דיין לתפקיד שר הביטחון נסכה ביטחון בציבור ובצה"ל והעלתה את המוראל לשחקים. עם כניסתו לממשלה הוא דחף לפתיחת המלחמה. את המלחמה עצמה ניהל כרמטכ"ל על, אולם בחוסר עקביות מעורר תמיהות. הוא התנגד לשחרור הגולן ופתאום פקד על צה"ל לעלות על הגולן. הוא התנגד לשחרור ירושלים ושינה את דעתו באחת וכך גם באשר להגעה לתעלת סואץ ולהכרעות נוספות במלחמה.

בצד הערבי, הגיבור המרכזי הוא נשיא מצרים ומנהיג העולם הערבי גמאל עבד-אל נאצר. בניגוד למקובל לחשוב, נאצר מצוייר כגיבור טראגי, שבאופן אישי לא רצה במלחמה, אך נסחף למערבולת שהוא עצמו יצר. האידיאולוגיה שלו היתה קיצונית ביותר, אך הפרקטיקה שלו היתה, בדרך כלל, פרגמטית. במשך השנים שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים ניווט בתבונה את הסכסוך עם ישראל מבלי לגרור את האזור להסלמה ולמלחמה. אולם השילוב של הרטוריקה הקיצונית והכריזמה שלו, שלהבו את ההמונים הערביים, עד שהגולם קם על יוצרו – נאצר לא יכול לעצור את ההסלמה לה גרם. וכך, צעד אחר צעד הוא הסלים את צעדיו, זכה באהדת הרחוב, השתכר מן התוצאה והסלים שוב וחוזר חלילה. חברו, מפקד העל של הכוחות המזויינים, הפילדמרשל עמאר, מוצג בספר כגורם המרכזי שדחף למלחמה, בעוד נאצר נמנע מלהתעמת עמו והתקשה לרסן אותו.

עמאר הוא הגיבור השלילי של הדרמה. הוא דחף למלחמה, הוא גרר את נאצר, הוא ניהל באופן כושל, מושחת ובלתי מקצועי את הצבא ואת המשבר, הוא היה מנותק מן המציאות והתעלם מתבוסת צבאו ביום הראשון של המלחמה, הוציא הודעות ניצחון והעלים את המידע האמיתי מנשיאו. כאשר הבין את גודל התבוסה, חדל לתפקד, נכנס לפאניקה והוביל לכניעה של הצבא המצרי ולבריחה שלו מסיני, מבלי שהיתה לכך כל הצדקה צבאית בשטח. התנהגותו היתה תמוהה והזויה, והתאבדותו אחר המלחמה נראית כבלתי נמנעת.

אחת ההפתעות בספר נוגעת להתפטרותו של נאצר. בניגוד למתואר בהיסטוריוגרפיה הישראלית והמערבית, אורן אינו מציג את ההתפטרות ואת ההיסטריה הציבורית שגרמה לו לחזור בו, כתרגיל בדוי, אלא כהתפטרות אמיתית של מנהיג הלוקח אחריות לתבוסה, ולתגובה אותנטית של ציבור מעריץ, הפוחד מאובדן אב. מעניין שדווקא אחרי התבוסה, הגיע נאצר לשיא כוחו במצרים ובעולם הערבי. הוא טיהר את צבאו מעמאר ואנשיו המושחתים והחל בתהליך שיקומו של הצבא, אותו המשיך סאדאת ושהניב את התוצאות במלחמת יום הכיפורים. קשה להאמין איך צבא כל כך עלוב ורקוב, הצליח בתוך שש שנים לעבור מהפך גדול כל כך. אין ספק שיש לסאדאת חלק גדול בכך, אך את התהליך החל נאצר.

מן המתואר בספר, ניתן לראות את הכרעתו של חוסיין להצטרף למלחמה כהחלטה הישרדותית בלתי נמנעת. אלמלא נהג כך – הן במקרה של תבוסה ערבית והן במקרה של ניצחון, קיומה של הממלכה ההאשמית היה מוטל בספק רב. עם זאת, גם חוסיין השתכר מרטוריקת הניצחון המתלהמת ערב המלחמה ובראשיתה, ודומה שאף הוא שש לקרב.

הספר מתאר את המהלכים שקדמו למלחמה ואת המלחמה עצמה, בשדה המערכה הצבאי, במערכה המדינית הבינלאומית (באו"ם, בין המעצמות, ובין המעצמות ו"הלקוחות" שלהן במזה"ת) ובמערכות הפוליטיות הפנימיות (למעט בסוריה, כאמור).

בין התיאורים הדרמטיים ביותר בספר, ניתן לציין את תהליכי קבלת ההחלטות הישראליות על שחרור ירושלים ושחרור הגולן. בגין ואלון היו הדוחפים העיקריים לשחרור העיר העתיקה. דיין התנגד. הספר מתאר את הדיונים המדיניים, לצד התסכול של גורמי הצבא – עוזי נרקיס, מוטה גור ואחרים, עד קבלת ההחלטה המיוחלת.

תאור תהליך קבלת ההחלטות על שחרור הגולן מרתק במיוחד. הדוחפים העיקריים למהלך, היו תושבי הצפון שלא יכלו עוד לעמוד תחת התוקפנות הסורית והחיים תחת האש הסורית, אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר ("דדו") שלא בחל בכל אמצעי כדי לשכנע את הדרג המדיני לקבל את ההחלטה (בשלב מסויים דיין התרה בו, שלא ייצא לקרב ללא אישור) וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, בעצמו חבר קיבוץ גינוסר שבעמק הירדן. אשכול רצה בכל מאודו בפעולה, אך לא הטיל את כובד משקלו לקבלתה, וכמוהו נהג גם הרמטכ"ל יצחק רבין (רבין עצמו דחף לפעולה גדולה נגד סוריה בחודשים שקדמו למלחמה, אך נבלם בידי אשכול). משה דיין התנגד נחרצות, בעיקר מתוך חשש שהדבר יביא להתערבות סובייטית. כל הדיונים הללו התקיימו כאשר יישובי הצפון עמדו תחת הפגזה כבדה ובלתי פוסקת. דיין הציע להזיז את היישובים 20-30 ק"מ מן הגבול, הצעה שזעזעה את יגאל אלון ושרים אחרים.

דיין שינה את דעתו באופן פתאומי, ומבלי להודיע על כך לממשלה, לראש הממשלה ולרמטכ"ל, הוא התקשר ישירות לאלוף הפיקוד והורה לו לצאת לפעולה. עובדה זו ידועה משכבר. הגילוי החדש בספר, הוא שכבר בראשית המלחמה דיין אמר לבן גוריון שאחרי שוך הקרבות עם מצרים וירדן נכבוש גם את הגולן. ההוראה הפתאומית לדדו, אופיינית לדרך בה ניהל דיין את המערכה. אם להשוות את אופן הניהול הזה לאופן ניהול מלחמת של"ג בידי שרון – שרון מואשם שחרג מהחלטות הממשלה והוא מכחיש זאת בתוקף ומציג מסמכים המאוששים את טענותיו. דיין לעומתו, גאה בכך שניהל את המלחמה שלא על פי החלטות הממשלה, זעם על כל התערבות של השרים בהחלטות, וטען שבמלחמה אין דמוקרטיה ועליו להחליט לבד. ניתן לראות בביטחון העצמי המופרז של דיין ובחולשת הממשלה שאפשרה לו לפעול כרצונו, את ניצני מחדל מלחמת יום הכיפורים.

שתי דמויות נוספות שבלטו בין מקבלי ההחלטות היו יגאל אלון, ומנהיג המפד"ל משה חיים שפירא. למי שמכיר את המפד"ל של 30 השנים האחרונות קשה להבין זאת, אך מי שעמד בקצה היוני של הממשלה היה מנהיג המפד"ל. שפירא התנגד בתוקף למלחמה לאורך כל תקופת ההמתנה ואף הצביע נגדה. במהלך המלחמה הוא התנגד לשחרור ירושלים, התנגד בתוקף רב לשחרור הגולן, ומיד אחרי המלחמה הוא תמך בנסיגה מכל השטחים למעט ירושלים.

יגאל אלון עמד בקצה הניצי של הממשלה. הוא דחף ליציאה למלחמה, לשחרור ירושלים והגדה המערבית ובעיקר לשחרור הגולן. בפרק הסיכום, העוסק ברובו בתקופה שאחרי המלחמה, מציג אורן את יגאל אלון כמנהיג הניצים (אורן עצמו אינו משתמש במושגים "נץ" ו"יונה", אלא "ביטחוני" ו"מדינאי") גם אחרי המלחמה, בעיקר בשל פעלו להתיישבות בשטחים. כאן אני סבור שהוא טועה. קשה להציג את עמדתו של אלון כיונית או כניצית. אלון, שכל חייו האמין ברעיון שלמות הארץ וסבר שבמלחמת השחרור היה על ישראל להגיע עד הירדן, הציע מיד אחרי המלחמה תכנית לפשרה טריטוריאלית, המחלקת את הארץ על פי המציאות הדמוגרפית, ובה ישראל תיסוג מן האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביש"ע ותספח את בקעת הירדן רבתי, ירושלים וסביבותיה, רמת הגולן, פתחת רפיח ומרחב שלמה. היו שראו בכך דרך ניצית. היו שהציגו זאת כדרך יונית. לדעתי, היתה זו הדרך הריאלית. כמה צדק אלון, כאשר השיב למבקריו בקיבוץ המאוחד, שלא עיכלו את נכונותו לחלק את הארץ, באומרו "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון".

קראתי ספרים רבים על מלחמת ששת הימים. "שישה ימים של מלחמה" הוא הטוב שבהם. הוא מפורט ומקיף, ומתאר תמונה שלמה של המאורעות הצבאיים והמדיניים. עם זאת, יש בו גם לא מעט טעויות שראוי לתקנן לקראת המהדורות הבאות. כמה דוגמאות: אלמגור (ע' 67) ומשמר הירדן (ע' 203) הם מושבים ולא קיבוצים. השיר "ירושלים של זהב" הושר בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות, ולא בעצרת החג באיצטדיון האוניברסיטה ערב החג (ע' 88). בקעת הירדן נקראת בכל הפעמים בהם הוזכרה - עמק הירדן. אברהם יפה היה מנכ"ל רשות שמורות הטבע ולא החברה להגנת הטבע (ע' 258). בן גוריון קרא לנסיגה מכל השטחים למעט ירושלים והגולן, ולא רק למעט ירושלים (ע' 373). דיין הציע, ערב מותו, אוטונומיה חד צדדית ולא נסיגה חד צדדית (ע' 376).

שגיאה מהותית יותר - אורן מתאר את ההחלטה הסודית של הממשלה מ-19.6 לסגת לגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה תמורת הסכם שלום. מצד שני הוא נמנע מלתאר את החלטת הממשלה לבטל החלטה זו (בנוגע לגבול עם סוריה) ב-31.12. אמנם אורן מציין שהחלטות ועידת הפסגה הערבית בחרטום (שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא שלום עם ישראל, לא מו"מ עם ישראל) רוקנו את החלטת ה-19.6 מתוכן, אך אין החלטה רשמית של ממשלה כהתרוקנות החלטה קודמת מתוכן. עובדה זו חשובה, כיוון שהיו מי שעשו שימוש בהחלטת ה-19.6 בוויכוח הפוליטי על נסיגה מהגולן בשנות התשעים, תוך התעלמות מביטול ההחלטה.

כדי להבין את ההחלטה עצמה, יש להתבונן בה במשקפי התקופה. הממשלה חששה מאוד  מפני התערבות בינלאומית שתאלץ את ישראל לסגת. חשש זה נבע מהטראומה של הלחץ האמריקאי – סובייטי שהוביל לנסיגה החפוזה מסיני לאחר מלחמת קדש (1956). בכל ימי המלחמה, פעלה הממשלה תחת החשש שהעולם יכפה הפסקת אש בטרם עת ונסיגה ללא תמורה מיד לאחר המלחמה. המשמעות העיקרית של החלטת ה- 19.6 אינה הנכונות לנסיגה, אלא האמירה שללא שלום ישראל אינה נסוגה (וכך היא גם נוסחה). כעבור שבועות אחדים, כאשר התברר שטראומת 56' אינה שבה במהדורה חוזרת, יכלה הממשלה לדון במצב בשיקול דעת ולבטל את ההחלטה.

מגרעת נוספת הראויה לתיקון בספר, היא ציון השעות על פי שעון 12 שעות ולא על פי שעון 24 ש' (למשל – 5:00 ולא 17:00). בתיאור דרמה כזו של ארועים היסטוריים משמעותיים כל כך בתוך שעות ואף דקות, יש חשיבות למעקב רציף אחרי כל שעה ושעה, והדבר קשה בציון כזה של השעות. חמור יותר – בניגוד לתיאור המלחמה, שבה כל יום נכתב בפרק מיוחד, יש מעט מאוד ציון תאריכים בפרקים המתארים את תקופת ההמתנה, והדבר מקשה על המעקב אחרי ההתרחשויות.

חרף כל אותן הערות – בסך הכל מדובר בספר מצויין. העובדות שבו מאירות על האמת של מלחמת ששת הימים, שהיא אמת חיינו עד היום; לב הסכסוך הישראלי ערבי, הוא חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל.

* "חדשות בן עזר"