הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ל"ישראלי דבר ישראלית", "הארץ" ספרים 28.4.09

התמודדות ראויה עם תיאוריה אקדמית היא בכלים אקדמיים של ניתוח התזה והביקורת עליה. אולם כיוון שעיקר התאוריה של גלעד צוקרמן, אודות השפה ה"ישראלית" השונה מן העברית, מתבססת על טבעיות השפה הילידית, הדרך הראויה לבחון אותה היא אמפירית – האמנם השפה שמדברים "הילידים הישראלים" אינה עברית, אלא שפת כלאיים שמקורותיה השונים הם יידיש לצד העברית ובלל נוסף של מקורות לשוניים.

את הניסוי האמפירי הזה אעשה על היליד הישראלי המוכר לי ביותר – אני.

בילדותי, כשהוריי רצו לשוחח ביניהם מעל לראשי ולראש אחיי, הם שוחחו ביניהם ביידיש. ואכן, לא הבנו מילה. כאשר למדתי לקרוא, בכיתה א', התאהבתי בתנ"ך. קראתי והבנתי את שקראתי, שהרי קראתי טקסט בשפת אמי, בשפה בה אני מדבר. "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" – איזה דובר עברית לא יבין את המשפט הזה?

רבים מבני דורי, שמוצאם אשכנזי, יכולים להיות שותפים לעדותי אודות "שפת הסתרים" של ההורים, היידיש. היידיש היא שפה יהודית, היא חלק מן התרבות היהודית וראוי לעשות מאמץ לשימורה כפי שראוי לעשות מאמץ לשמור על כל מכמני התרבות היהודית לדורותיה ולגווניה. אולם מבחינה לשונית, היידיש היא שפה זרה לכל דבר. אמי נולדה בפולין ושפת אמה היתה יידיש. אבי נולד בבוקובינה ושפת אמו היתה גרמנית. כדובר גרמנית, ידע אבי לתקשר היטב ביידיש. כדוברת יידיש, ידעה אמי לתקשר היטב בגרמנית. כדובר עברית, התקשיתי מאוד להבחין בין היידיש שדיברה סבתי מצד אמי, לבין הגרמנית שדיבר סבי מצד אבי. בוודאי, שכדובר עברית לא יכולת למצוא את ידיי ואת רגליי בשפות הללו. וכפי שאת התנ"ך לא היתה לי כל בעיה להבין, בהיותה כתובה בשפת אמי, כך אין לילדיי כל קושי בהבנת התנ"ך. הרי התנ"ך כתוב בשפה הילידית אליה נולדו ובה גדלו.

כ"יליד ישראלי" אני קובע קטגורית, שהתיאוריה של צוקרמן היא תאוריית הבל, בה הוא ממציא שפת הבל, אותה הוא מכנה "ישראלית". כיליד הארץ הדובר את שפתה, איני יכול, אלא לדחות מכל וכל את דברי ההבל הללו.

אין לי ספק שאילו עמוס הנביא היה יוצא היום מהתנ"ך, היה ביכולתו לשוחח עם בני, עמוס, שיחה חופשית. נכון, הוא לא היה מכיר את המילים מחשב, מגהץ, מטוס ומכונית, וגם לא את הסלנג של ימינו, כפי שלנו אין מושג על הסלנג של תקופתו, והרי אין שפה ואין תקופה שאין בהן הסלנג שלהן. אבל השפה היא אותה שפה – עברית. זאת שפה דינמית, בעיקר במאה השנים האחרונות מאז הוחייתה כשפת דיבור מודרנית. היא משתנה כל העת, אך עברית היא עברית היא עברית.

התיאוריה של פרופ' צוקרמן מופרכת מעיקרה, אולם אין זה הכשל העיקרי במשנתו. לא פחות בעייתית היא תיאוריית ה"שתי שקל". לטענתו של צוקרמן, אין דבר כזה שפה קלוקלת, אין דבר כזה שגיאות בשפה. ילידים אינם טועים בשפה. ולכן, אם הישראלים אומרים "שתי שקל", אין לראות בכך טעות, ויש לגנות את מי שמתקן זאת, שאינו אלא "טהרן שפה", המנסה לכפות על הישראלית את הדקדוק העברי, שהוא, כאמור, דקדוק של שפה זרה. בניסיונו להסביר את הטענה הזאת, הוא מציג ביטויי סלנג כהוכחה לכך שהישראלית הילידית היא שפה שונה מהעברית, שהרי איפה בעברית ניתן למצוא "חבל על הזמן" במובנה הסלנגי?

הפרופסור המלומד אינו מבחין בין סלנג, שפה דלה ושגיאות בעברית. הסלנג הוא התבלין של כל שפה, הוא מה שהופך אותה לשפה חיה. הסלנג העברי הוא ההוכחה לכך שהעברית היא שפה חיה. נעמי שמר, שלבד מהיותה משוררת מצויינת היא גם היתה קנאית לשפה העברית, חברה באקדמיה ללשון והקפידה על הגייה עברית נכונה של מילות שיריה בפי הזמרים המבצעים, כתבה בשירה "המעיל" – "מעיל שחבל על הזמן". באחד הראיונות לתקשורת התפעלה מהביטוי "יאללה ביי" (ככותרת שירו המצליח של בנה אריאל הורביץ). איני מתלהב מהצירוף "יאללה ביי" (מהשיר דווקא כן), אך זו כבר שאלה של טעם. אולם הסלנג הוא חלק בלתי נפרד מהשפה, הוא מעשיר את השפה ואין לראות בו שגיאת שפה.

לא כן "שתי שקל". הקפדה על שפה נכונה, על דיבור רהוט, על הדקדוק העברי חשובה, ואין לתת לגיטימציה לקלקול השפה בטעויות מסוג זה. בניגוד לסלנג, הטעויות הללו מכערות את השפה. הן הופכות אותה לפחות מובנת, פחות מדוייקת, פחות ברורה. אני מצטמרר כשאני שומע את ציפי לבני, למשל, אומרת "אני יעשה", "אני יחליט". 

הגרוע מכל הוא דלדול השפה. העברית היא שפה יפה ועשירה, וכל כך חבל להיווכח בדלות הלשון של רבים מדובריה. "איך עושה פרה? איך עושה סוס? איך עושה כלב?" הילדים שלי מעולם לא נשאלו שאלה עילגת כזאת. אנו הקפדנו לשאול אותם איך הפרה גועה, הכבשה פועה, הסוס צוהל, הכלב נובח, התן מיילל, הדב נוהם, האריה שואג, התרנגול קורא, הצפרדע מקרקרת, הציפור מצייצת, החמור נוער, החזיר נוחר וכן הלאה. שפה כה עשירה, למה לדלל אותה ל"איך עושה"? שלא לדבר על "שמתי מכנס", "שמתי כובע", "שמתי נעלים" וכן הלאה, במקום לבשתי מכנסים, חבשתי כובע, נעלתי נעלים, גרבתי גרבים, ענדתי שעון, הרכבתי משקפים. למה "להוריד תפוז מהעץ", "להוריד ענבים" וכו', במקום לקטוף תפוחים, לבצור ענבים, לארות תאנים, לגדוד תמרים, לקצור חיטה וכו'. דלדול השפה, הוא דלדול המחשבה, הוא דלדול התרבות, הוא דלדול הרעיונות. דלדול השפה עלול באמת להפוך את העברית לשפה זרה בעבור "הילידים". זו תופעה שיש להיאבק בה.

בא הפרופ' המכובד, ובשם תיאוריה מוזרה ש"ילידים לא טועים" מציג את השפה הדלה והקלוקלת כשפה "טבעית", כביכול, שפה מומצאת – "ישראלית". שפה שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה; שפת הבל ורעות רוח. שפה שאינה שווה אפילו "שתי שקל". בקושי "שני לירה".

* "הארץ" ספרות