הבלוג של אורי הייטנר

ראש הממשלה ושר העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו הורה לגנוז את הצעות האוצר לפגוע בקשישים, בנכים, בחולים, בניצולי שואה ובשכבות החלשות ולקיים דיון נוסף בהצעה לגבות דמי אישפוז בבתי החולים.

מן הסתם, נתניהו ושטייניץ נבהלו מהתגובה הציבורית החריפה וממשבר קואליציוני שעלול היה להפיל את הממשלה. ואולי מלכתחילה סעיפים אלה לא הוכנסו אלא כ"עזים" שנועדו להוצאה, כדי שההתייחסות לגזירות האחרות תתקבלנה בהקלה. דבר אחד בטוח, הרמזים כאילו "נערי האוצר" הנפיקו את הספר השחור של הגזירות על דעת עצמם, ללא ידיעת הדרג המדיני, אינן מתקבלות על הדעת. אם ראש הממשלה ושר האוצר אינם מנהיגים את הכלכלה והפקידים עושים ככל שיעלה על רוחם, אין השניים יכולים להמשיך יום אחד נוסף בתפקידם. סביר להניח שלא כך המצב. יתכן שנתניהו לא היה בקיא בכל פרט ופרט של כל הצעה, אך אין ספק שהרוח הכללית של הספר השחור היא רוח המפקד, רוחו של נתניהו. כנראה שמשבר הקפיטליזם הדורסני לא השפיע עליו, והוא דבק באידאולוגיה שכשלה והעולם כולו מתנער ממנה.

ארה"ב ומדינות אירופה מבינות שהדרך להיחלץ מהמשבר ולצאת לתנופה וצמיחה היא כלכלה מרחיבה, הזרמת הון ממשלתי למשק, הגדלת התקציב ושיקום מדינת הרווחה. לא, הן לא הפנו עורף לשוק החופשי, ובצדק. אולם הן הבינו שאין לאפשר לשוק להתפרע ללא אבחנה, אלא יש למתן אותו, להתערב בו ולהפוך אותו לאנושי והגון יותר. התברר שללא מעורבות כזאת, השוק הפרוע אינו מוביל רק לקטסטרופה חברתית, אלא גם לשבר כלכלי.

לא רק אובמה מבין זאת. כבר בוש, הנשיא הרפובליקאי הימני, בשלהי תקופתו הבין זאת, והתמודד עם המשבר בדרכים "ניו דיליות" של מעורבות פדראלית משמעותית בכלכלה. רק בישראל, הן אולמרט ובר-און וביתר שאת נתניהו ושטייניץ אינם מבינים זאת ודבקים במשבריזם – בדרך שכשלה.

רבות דובר בימים האחרונים על הרשעות והאכזריות בהצעות האוצר הפוגעות באופן משמעותי בחלשים ובמעמד הבינוני, ואין בהן שום פגיעה בחזקים ובעשירים. אני רוצה להתעכב על סעיף אחד – ההצעה לפגוע בדמי האבטלה ובתקופת הזכאות להן. ישראל היא המדינה, שתקופת הזכאות בה לדמי אבטלה היא הנמוכה ביותר בעולם המערבי. אפילו בארה"ב, מודל החיקוי הקפיטליסטי, החקיקה בנושא זה מתקדמת ונאורה יותר. והנה, לנוכח המיתון והאבטלה המתעצמת, החליט אובמה על הכפלת תקופת הזכאות, כדי למנוע התדרדרות המוני המפוטרים והמובטלים לפת לחם. ואילו אצלנו, בשעת מיתון ואבטלה גדולה, מוצע להקטין את המעט הניתן. איזה אבסורד.

הפגיעה בתקציב החינוך היא אולי הרעיון ההרסני ביותר. אין במאה ה-21 השקעה כלכלית משמעותית יותר ומשתלמת יותר מהשקעה בהון האנושי בכלל ובחינוך בפרט, בוודאי במדינה כישראל, העניה במשאבי טבע. אין תרומה גדולה יותר לעתיד החברתי, הכלכלי והביטחוני של המדינה לטווח רחוק, מהשקעה רבתי בחינוך. אין הוצאה הראויה לחיסכון יותר מאשר ההוצאות על התמודדות עם תוצאות של חינוך קלוקל. נתניהו מבין זאת היטב, הרי הוא הבטיח ערב הבחירות להעמיד את החינוך על ראש שמחתו. והנה, במקום הגדלת ההשקעה, הוא מקצץ בתקציב.

בין הצעות האוצר, אני רוצה לציין לשבח הצעה אחת – דחיית גיל הפרישה לאנשי קבע שאינם בדרג הלוחם. רם בלניקוב, ראש אגף התקציבים באוצר, שאל בצדק בראיון רדיו, למה עמיתו הכלכלן המשרת במקצועו בצה"ל, צריך לצאת לפנסיה בגיל 45? למה לא להעלות את גיל הפרישה שלו ל-50? אני הייתי מוסיף ושואל – ולמה 50? על אנשי המקצועות האזרחיים המשרתים בצה"ל – כלכלנים, עורכי דין וכו', לפרוש כמו עמיתיהם בשירות הממשלתי, בגיל 67.

****

קראתי באתר "חדשות מחלקה ראשונה" ידיעה, מלווה בתמונות, על עו"ד ויסגלס, אחד האנשים החזקים בישראל, שנתפס חונה בחניית נכה. המעשה הזה הוא החזירות האגואיסטית בהתגלמותה. מה שעשה ויסגלס בקטן כאדם פרטי, עשה בגדול האוצר כגורם לאומי, בספר השחור של הגזירות שהוציא אור ליום ה' האחרון.

* הפורטל לצדק חברתי bsh