הבלוג של אורי הייטנר

הדרמה במעוז חיים ממקדת עניין ברחבי התנועה הקיבוצית. הדיפרנציאליים והשיתופיים מתייצבים כשני מחנות ומתייחסים אל מעוז חיים כאל המעוז האחרון בקרב האחרון על חפירות חיינו.

כשיתופניק בלב ובנפש, צר לי על כל קיבוץ מופרט; כל נפילה של קיבוץ שיתופי כמוה, בעיניי, כנפילת מעוז של חיים. ואף על פי כן, קשה לי להתייצב לצד עמדה המצדיקה מניעת רצון הרוב הגדול להתממש, כיוון שהרוב נמוך במקצת מה-75% שהתקנון מחייב. אין כל ניצחון לקיבוץ השיתופי, כאשר המצדדים בו הם מיעוט קטן וההפרטה נמנעת בשל רף גבוה מידי של התקנון.

אין טעם, בעיניי, לשותפות שאינה מתוך בחירה חופשית של השותפים. כפיית השיתוף על רוב גדול בקיבוץ שאינו רוצה בו – לא זו בלבד שאינה צודקת, היא אינה אפשרית. שום דבר טוב לא יכול לצאת משיתוף כפוי; רק דחיית הסבל והייסורים של גסיסת הקיבוץ.

איני מדבר בשם העיקרון הדמוקרטי לפיו "גם רוב של אחד הוא רוב". דמוקרטיה אינה רק הכרעת הרוב,ולעתים יש צורך ברוב מיוחד כדי להגן עליה.

אני מסכים עם הצורך ברוב של 2/3 כדי להוציא חבר מהקיבוץ. מדובר בפגיעה קיצונית בחבר, ואין לאפשר אותה ברוב מקרי ונמוך. אנו, תושבי הגולן, דרשנו בעבר קביעת רוב מיוחד במשאל עם על נסיגה מהגולן ועקירת היישובים, כי מדובר בצעד קיצוני וחריג שאף מדינה דמוקרטית נאורה לא היתה מאפשרת אותו בשום רוב. הסיבה לכך שויתרנו על הדרישה ואנו מסתפקים ברוב רגיל, אינה שהשתכנענו שהדרישה אינה צודקת, אלא שהבנו שאין לה סיכוי להתקבל, ואנו מעדיפים להצליח עם הצעה פחות טובה מאשר להכשל עם הצעה טובה יותר.

אני מסכים גם עם הצורך ברוב מיוחד כדי לשנות את אופי הקיבוץ ואת אורחות החיים שבו. התקנון המחייב רוב של 75% הוא מרחיק לכת. באורטל שינינו את התקנון והורדנו את הרוב הדרוש ל-2/3. בהחלט, יש מקום להגן על אורח החיים שעליו נבנה הקיבוץ, מפני החלטות נמהרות, מקריות, של מי שרוצים להפוך את הקיבוץ לדרך חיים הפוכה מדרכו המקורית. יש מקום להגן על החברים החוששים לעתידם ולגורלם בעקבות השינוי, והאפשרות למנוע את רמיסתם בידי רוב דורסני היא כלי שראוי שיהיה בידיהם.

אולם אני רואה בתקנון המחייב רוב מיוחד כלי, שראוי להשתמש בו כדי להגיע לפשרה, כדי לאפשר מחשבה שניה, כדי למנוע החלטה נמהרת, כדי להבטיח את זכויות המיעוט. לכן, השימוש בזכות הווטו הזאת ראויה לטווח קצר. אולם אם לאורך זמן מסתבר שרוב חברי הקיבוץ אינם רוצים בשותפות, ובוודאי כאשר מדובר ברוב של 70%, על המיעוט לכבד את רצון הרוב, ולהגיע עמו להחלטה מוסכמת אודות התהליך שיאפשר לעמדת הרוב להתממש.

היופי בקיבוץ הוא הוולונטריות שלו, העובדה שהשיתוף, השוויון והערבות ההדדית שבתוכו הם מתוך בחירה חופשית של חבריו. כל הניסיונות בהיסטוריה לכפות שוויון גרמו לאסונות ולפשעים. היופי של הקיבוץ, הוא היותו חברה שהגשימה את הרעיונות הללו מתוך בחירה חופשית של חבריה, שהיו מוכנים לוותר על רכוש וכסף כדי להתחלק עם אחרים. אם הרצון החופשי הזה לא קיים, מה הטעם בשותפות הזאת? יתר על כן, אין כל סיכוי לשותפות להתקיים, אם הרוב הגדול יחוש שהמיעוט כפה אותה עליו. אדם יסכים להמשיך לחיות חיי שיתוף, גם כאשר באופן אישי הוא כבר אינו מאמין בדרך, מתוך קבלת דין הרוב והרצון להמשיך לחיות בבית ובחברה הקיבוצית. הוא לא יסכים לכך, כאשר הרוב מצדד בעמדתו ורק רף הרוב הנדרש בתקנון מונע ממנה להתממש. זה פשוט לא יחזיק מעמד. כפיית שותפות על רוב שאינו רוצה בו, עלולה להביא את הקהילה לקרע שלא תוכל לעמוד בו.

בסיטואציה שבה הרוב רוצה להפסיק את השותפות, אך חסרים לו מספר קולות כדי לממש את רצונו, ראוי שהמיעוט יודיע על נכונותו לקבל על עצמו את רצון הרוב, ולהתחיל בתהליך של בניית הסכמות, שתביא בסופו של דבר להחלטה מוסכמת על אופן מימוש רצון הרוב, כך שיבטיח את זכויות המיעוט ויאפשר לו השפעה אמיתית על עיצוב ההחלטה. שלמותה ושלומה של הקהילה היא מטרה שמצדיקה פשרות וויתורים, כיוון שהאלטרנטיבה הרת אסון.

* "שווים"