החלטת בית המשפט העליון לחייב את המדינה לתקצב גם את הגיור הרפורמי, כפי שהיא מתקצבת את הגיור האורתודוכסי, היא החלטה צודקת וראויה, המחזקת את צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ואת מהותה כמדינת העם היהודי.
את צביונה הדמוקרטי – כיוון שהיא יוצרת שוויון בין דעות וזרמים בחברה הישראלית. את צביונה היהודי – כיוון שיש יותר מדרך אחת ביהדות. ככל שהמדינה מיטיבה להתחבר לדרכים השונות ביהדות, כך היא מעמיקה את שורשיה ביהדות, רבת הגוונים. את מהותה כמדינת העם היהודי – רוב יהדות העולם המערבי, ובראש ובראשונה יהדות ארה"ב, שייכת לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. הדרתם מן הישראליות מרחיקה מן המדינה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי. כל צעד המחזק את מעמדם של הזרמים הללו במדינת ישראל, מחזק את החיבור ליהדות הגולה.
לכאורה, ההחלטה הזאת עשויה לחזק גם את התנועה הרפורמית בישראל. האם כך יהיה? ניסיון העבר מעורר ספקות רבים. פסק דינו של בג"ץ בסוגיית תקצוב מכוני הגיור מצטרפת לשורה ארוכה ונאה של פסיקות שנציגיה העבירו בבית המשפט. והנה, חרף ההצלחות הרבות, נותרה התנועה הרפורמית בישראל שולית וזניחה.
מן הראוי שישאלו את עצמם מנהיגי התנועה, האם זו הדרך להעמיק את אחיזתם בחברה הישראלית. חוששני, שהתנועה הרפורמית בחרה במגרש הלא נכון. כמו מי שמחפש את המטבע מתחת לפנס, כך מחפשת התנועה הרפורמית את המטבע שלה במקום בו הצלחותיה ודאיות, אך דומה שהיא ממשיכה לרוץ במקום. תנועה חברתית, רוחנית, תרבותית, חינוכית, קהילתית, אינה יכולה לטעת שורשים באמצעות בית המשפט. הדרך הראויה היא בעשיה ממשית בקהילה.
יש בחברה הישראלית צמא לתרבות היהודית, שביטוייה רבים – התעוררות בתי המדרש וקהילות התפילה הפלורליסטיים, האלפים שהשתתפו בתיקון ליל שבועות בכל רחבי הארץ, העשיה הברוכה של החברה למתנ"סים, הגל של יצירה מוסיקלית יהודית - אלה ביטויים לאותו צמא. בכוחה של התנועה הרפורמית לתת מענה לצורך הזה ולהשתלב בהמהלך הגדול של התחדשות יהודית בחברה הישראלית. ומשום מה, אין היא מצליחה. הסיבה לכך, בעיניי, היא התמקדות מנהיגותה הישראלית במגרש הקל של המשפט והפוליטיקה, במקום במגרש המחייב והקשה של הקהילה. קל יותר לרוץ לבית המשפט, אך הקמת בתי כנסת, מועדונים, פעילות בשבתות ובחגים, חוגי נוער בשכונות, בערים, ביישובים הכפריים, במרכז ובפריפירה משמעותית הרבה יותר.
כל עוד זו בחירתה של התנועה הרפורמית – לא יחול שינוי במעמדה.
ובחזרה לפסיקת בית המשפט – כאמור, אני תומך בה, אך גם מתנגד לה. הסברתי מדוע אני תומך בה. מדוע אני מתנגד? הייתי שמח אילו היתה זו החלטת הכנסת. לדעתי, אין זה מעניינו של בית המשפט לדון ולהחליט בסוגיות חברתיות אלו. עקיפת הדמוקרטיה באמצעות בית המשפט, גם אם היא מניבה תוצאות רצויות לטווח הקצר – לטווח הארוך תוצאותיה הרסניות. היא פוגעת בדמוקרטיה על כל רשויותיה, ובראש ובראשונה – ברשות השופטת עצמה, שמעמדה הציבורי הולך ומתדרדר.
*הפורטל לצדק חברתי BSH, "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
