הבלוג של אורי הייטנר

ההצעה לשנות את חוק האזרחות ("חוק הנאמנות") והצעת "חוק הנכבה" (במתכונתו המקורית, הגורפת) הינן הצעות חוק שמקומן לא יכירן במדינה דמוקרטית.

ניתן להבין את התסכול העומד מאחורי הצעות החוק הללו – קשה לקבל את העובדה המקוממת שקבוצה גדולה במדינת ישראל רואה בהקמתה ובקיומה אסון. קשה לקבל את העמדה השלילית כל כך כלפי המדינה מצד אזרחים החיים בה. אולם מבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא במקרים המקוממים הללו – הדמוקרטיה חסונה דיה כדי להכיל אותם. אי אפשר להתעלם מן הקושי הבסיסי של מיעוט ערבי במדינה יהודית, הנמצאת במלחמה עם עמו, ושניצחונה הוא התבוסה של עמו. אין סיבה לצפות ממיעוט כזה לנאמנות ולפטריוטיות, אלא לקיום החוק וכיבודו. אין כל סיבה לאתגר את כיבוד החוק מצדו, בחוקים דרקוניים שאינם מאפשרים לו לבטא את רגשותיו או שמחייבים אותו להצהיר הצהרות המנוגדות למצפונו. אין לי כמעט ספק שההצעות הללו תידחנה. אם תתקבלנה – הן תהוונה כתם על ספר החוקים של מדינת ישראל.

אני שולל את החוקים הללו, אך אני דוחה את הניסיון לתפוס עליהם טרמפ כדי לשלול את זכותן של קהילות יהודיות במדינת ישראל להגדרה עצמית של צביונן התרבותי, הרוחני והאידאולוגי. עיתון "הארץ" יצא בכותרת בעמודו הראשון "ביישוב הקהילתי במשגב כבר מיישמים את חוק הנאמנות". הכתבה יוצאת חוצץ נגד היישוב מנוף על תקנון בו הגדיר את צביונו, כשברקע - אותן הצעות חוק, המוגדרות כ"גזענות" (חרף התנגדותי לאותם חוקים, איני מקבל את הגדרתם כגזענים). אין כל קשר, כל דמיון וכל זיקה בין תקנון היישוב מנוף לבין הצעות החוק הנ"ל.

קהילה אינה מדינה. המדינה מחוייבת לכל אזרחיה- עליה להגן עליהם ועל זכויותיהם ולספק להם את השירותים שבאחריותה באופן אוניברסלי. הקהילה, לעומת זאת, היא התארגנות וולונטרית של אנשים שבחרו לחיות יחד על בסיס מכנה משותף שהם מגדירים ועליו הם משתיתים את חייהם.

10 ד' נסיעה מקיבוצי, אורטל, ממוקם המושב אלוני הבשן. אני אוהב את היישוב הזה, אני מכיר את מרבית חבריו, יש לי בו חברים רבים, אותם אני מעריך מאוד והם מעריכים אותי. אני קרוב לאנשים המרכזיים ביישוב הזה. ואף על פי כן, ברור לי שאם אבקש להתקבל ליישוב – בקשתי תדחה. היא תדחה בצדק, ולכן לא אעלה על דעתי לבקש זאת. אלוני הבשן הוא יישוב דתי, המורכב מאנשים שבחרו לחיות בקהילה דתית, שומרת שבת וחג, מחנכת את ילדיה בחינוך הממלכתי דתי ומקפידה על אורח חיים דתי. לכן, אין כל סיבה שהקהילה הזאת תצרף אותי לתוכה, שהרי אורח חיי שונה מאורח חייה.

בדיוק כמו לאלוני הבשן, כך גם לקהילת מנוף הזכות לעצב את חייה. תושבי מנוף הגדירו את קהילתם ברוח ציונית. הם מדגישים את הצורך "להקים ולהתקיים בהתאם לעקרונות הקואופרציה וערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח חזון מגילת העצמאות". התקנון מצפה מחבר היישוב להיות "שותף להשקפת היסוד של היישוב המושתתת על עקרונות של שיתוף, התנדבות, דמוקרטיה וניהול עצמי; כמו גם ערכי התנועה הציונית, מורשת ישראל ויישוב ארץ ישראל; קהילה המציינת את מועדי וחגי ישראל".

בעיניי, אלה רעיונות נשגבים ואני שמח שיישוב קהילתי הגדיר אותם כתשתית הערכית של קיומו. ההגדרות הללו, בהנחה שאינן רק מילים יפות על הנייר, מעידות על חברה ערכית ואיכותית, המציבה בפני חבריה חזון משותף, ולא רק שותפות אינטרסים כלכלית ונדל"ניסטית.

הצגת חזון ציוני כתשתית רעיונית של יישוב קהילתי במדינת ישראל כ"גזענות", היא אבסורדית. הרמת יד של המדינה על הציונות, היא התגלמות המושג "גולם שקם על יוצרו". שלילת זכותו של יישוב יהודי להגדרה עצמית ערכית כקהילה ציונית, כמוה כהוצאת הציונות אל מחוץ לחוק במדינת ישראל.

העליהום על היישוב מנוף אופייני לקו האנטי ציוני של עיתון "הארץ". העליהום הזה, נגד זכות ההגדרה העצמית של יישוב קהילתי הוא גם אנטי דמוקרטי. על החברה הישראלית לדחות מכל וכל את העליהום הזה ולתת גיבוי מוחלט לחברי היישוב מנוף.

* "דוגרינט", "אומדיה", הפורטל לצדק חברתי BSH