הבלוג של אורי הייטנר

ימי אוסלו העליזים לימדו אותנו, שחשוב יותר להאזין לדברי המנהיגות הפלשתינאית הנאמרים בערבית, לבני עמם, ולא לדבריהם באנגלית, כלפי חוץ. באותם ימים האמנו, שהרטוריקה המתלהמת בערבית נועדה לצרכי תעמולה וכדי לאפשר את הגמישות במו"מ ובהסכם ואילו ההתחייבויות, ההסכמים והרטוריקה המתונה באנגלית היא הקובעת. בדרך הקשה למדנו, שכאשר ערפאת הסביר למאזיניו המוסלמים שההסכם עם ישראל אינו אלא הודנה – הפסקת אש טקטית שנועדה להביא להישגים, אך היא חלק בלתי נפרד מן הג'יהאד, הוא התכוון לכך. עובדה – כך בדיוק היה.

למרות זאת, אתייחס במאמר זה דווקא לדברים שאמר אבו מאזן בראיון ל"וושינגטון פוסט". מדבריו באותו ראיון, ניתן להסיק מסקנות רבות אודות תמונת המצב של הסכסוך הישראלי פלשתינאי והסיכוי לסיים את הסכסוך בעתיד הנראה לעין.

בראיון לכתב ה"וושינגטון פוסט" ג'קסון דיהל ב-29.5.09 סיפר אבו מאזן שאהוד אולמרט הציע לו 97% משטחי הגדה, הכרה עקרונית ב"זכות" השיבה, קליטת כמה אלפי פליטים, חילופי שטחים ומעבר בטוח לעזה תמורת הסכם שלום עם ישראל. אבו מאזן הודה שדחה את ההצעה. מאחר ופרטים אלה מאוששים מידע שהתפרסם לא מכבר בישראל אודות ויתוריו של אולמרט, ניתן להניח שדבריו של אבו מאזן מהימנים.

ניתן ללמוד מהם עד כמה היה אולמרט מסוכן ואילו הצעות חסרות אחריות הוא הציע לאבו מאזן. נסיגה מ-97% מהשטח + נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל ("חילופי שטחים" בכיבוסית) משמעותה – נסיגה מלאה. עצם הנכונות לנסיגה מוחלטת וזריקה לפח האשפה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית (שכשמה כן היא – פשרה, שבה כל צד מוותר על חלק מן השטח) חמורה כשלעצמה. אך אילו תמורתה היו הפלשתינאים מוותרים על טענת "זכות" השיבה, ניתן היה לראות בכך מחיר – אמנם כבד אך שאפשר לחיות איתו. אולם מסתבר שבנוסף לאותה נסיגה מוחלטת, הכיר אולמרט בעקרון "זכות" השיבה ואישר להכניס אלפי פליטים פלשתינאים לישראל. ההכרה העקרונית ב"זכות" השיבה חמורה אף יותר מהשיבה בפועל של אותם אלפים. הכרה זו שומטת את צדקתה של מדינת ישראל, ומטילה עליה את האחריות למחיר ששילמו הפלשתינאים על תוקפנותם וסרבנותם טרם הקמת המדינה.

אלה דברים מזעזעים. אולמרט הוכיח שאין לו כל קווים אדומים במו"מ. אולם מה שמשמעותי אף יותר מהצעות אולמרט הוא תגובת אבו מאזן. מדוע, אחרי כאלה ויתורים, לא נחתם הסכם? אבו מאזן מסביר בדבריו, ש"הפערים נותרו גדולים".

אחרי כאלה ויתורים – עדיין פערים גדולים. למרבה הצער, המראיין לא ביקש מאבו מאזן לפרט, אולם ניתן להעריך מהם הפערים.

בתחום הטריטוריאלי – אולמרט הסכים ל- 97% מרצונו של אבו מאזן. ניתן להניח שאותה נסיגה במסגרת "חילופי שטחים" היא בסדר גודל של אותם 3% שאותם דורשת ישראל לשמור תחת שלטונה ביש"ע. למעשה, מדובר בנסיגה מלאה, או קרוב לכך. אי אפשר להגדיר זאת כפערים גדולים.

אני מניח שהפערים הגדולים נוגעים ל"זכות" השיבה. אבו מאזן אינו מסתפק, כנראה, בהכרה עקרונית ב"זכות" זו, אלא תובע מימושה בפועל, צעד שמשמעותו - חיסולה של ישראל. הנה, הוכחה נוספת לכך שהפלשתינאים מסרבים לקבל את זכות קיומה של ישראל.

תמונת מצב זו מעמידה באור קצת מגוחך, את האובססיה של אובמה בנוגע לבניה בהתנחלויות. השלטון ה"מתון" המקרטע של אבו מאזן אינו מוכן לקבל את זכות קיומנו – ולכן הוא דבק בגישה שגרמה לסכסוך והיא לב הסכסוך. האם עצירת הבניה בהתנחלויות תשכנע אותו לשנות מן הקצה אל הקצה את גישתו לישראל? מחשבה כזאת כל כך מנותקת מהמציאות ומעידה על כך שגישתו של אובמה לסכסוך אינה רצינית, אינה מקצועית ואינה אחראית.  

* "אומדיה"