הבלוג של אורי הייטנר

זמן קצר לאחר תחילת המו"מ בין ממשלת רבין לסוריה על נסיגה מהגולן, בסתיו 1992, נפגשנו, ראשי ועד יישובי הגולן, עם השר משה שחל בלשכתו בחיפה. שחל האזין לדברינו, גילה הבנה לטענותינו, אך הסביר לנו עד כמה חשוב השלום ושאם השגתו תחייב פשרה בגולן (אז עוד איש לא דיבר על נסיגה מלאה מהגולן) יהיה זה מחיר ראוי. סמי בר לב הגיב בהתפרצות: "איך אתה יכול לדבר כך על התיישבות שהיא כבר בת 25 שנים?! כבר נולדו כאן נכדים!" שחל גמגם משהו ואני הוספתי: "מתי המציאות תהיה בעיניך בלתי הפיכה? אחרי 30 שנה?! אחרי 40 שנה?! אולי גם אחרי 50 שנה תחשוב שאפשר לעקור אותנו?" שחל מחה, "מה פתאום? מה פתאום? אחרי 50 שנה? איך אפשר לחשוב כך..."

עומק אחיזתנו בגולן נמדד במימדים שונים. החשוב בהם, בעיניי, הוא מספר התושבים הישראלים. אולם גם הזמן הוא מרכיב משמעותי. לעקור יישובים בני 50 שנה? אפילו העו"ד הציני משה שחל לא יכול היה לדמיין זוועה כזו.

לאורך שנות חיינו בגולן, היו כמה נקודות ציון: עשר שנים... מספר השנים שאנו בגולן זהה למספר השנים שהיינו ללא הגולן... מספר השנים שאנו בגולן זהה לשנים שהגולן היה סורי... 40 שנה וכן הלאה.

42 שנים אנו בגולן. גם זה מספר סמלי – כפליים משנות השלטון הסורי על הגולן. סוריה קיבלה את עצמאותה ב-1946. במשך 21 שנים, עד 1967, שלטה בגולן. ההיסטוריה היהודית בגולן היא בת אלפי שנים. וגם ההתיישבות החדשה בגולן – ימיה כבר כפליים מימי השלטון הסורי על הגולן. זאת כבר מציאות בלתי הפיכה.

21 שנים שלטו הסורים בגולן. ב-1948 היה הגולן בסיס לפלישה למדינת ישראל ביום הקמתה, במטרה להחריבה. במשך 18 השנים שבין הסדר שביתת הנשק בין סוריה לישראל למלחמת ששת הימים, היה הגולן בסיס לתוקפנות מתמדת של הסורים נגד ישראל ואזרחיה. בתוקפנותם דרדרו את המצב למלחמת אין ברירה שחייבה את ישראל לשחרר את הגולן ולשחרר את תושבי הצפון מאימת השלטון הסורי על הגולן, "ההר שהיה כמפלצת". גם במלחמה עצמה הסורים תקפו, הפגיזו ללא הפסק וללא רחם את היישובים הישראלים, יצאו לשני תמרונים במטרת כיבוש של שטחים ישראליים באזור שאר ישוב, דן ודפנה. בכך איבדו הסורים לא רק את הגולן, אלא כל הצדקה לתביעה על הגולן. כל מחשבה על החזרת הגלגל אחורה, משמעותה – פרס לתוקפן.

42 שנים חלפו מאז. 42 שנים שבהן הגולן ישראלי. 42 שנות התיישבות ישראלית פורחת. 28 שנות ריבונות ישראלית. הגיע הזמן שסוגיית הגולן תרד לצמיתות מסדר היום הציבורי.

יש מי שמנסים בכוח להנשים את הסוגיה – שוחרי נסיגה מקצועיים. אורי משגב, בשתי כתבות ב"ידיעות אחרונות", מצא דרך חדשה לקדם את האג'נדה הנסוגה הזאת – קעקוע צדקת ישיבתנו על הגולן, באמצעות שכתוב ההיסטוריה וקעקוע צדקת שחרור הגולן.

בגיליון הקודם הגבתי על חלקו הראשון של "התחקיר" שלו, בו הוא האשים את ישראל בפרובוקציות שנועדו לחמם את הגבול עם סוריה, כ"הוכחה" לכך שאנו הצד התוקפן. גם אורי זכריה ונחשון בן דוד היטיבו לתאר את הזיוף של אורי משגב.

אתייחס כאן לעוד מספר טענות של משגב, כדי להוכיח את פרכת "תחקירו". בחלקו הראשון של ה"תחקיר" הוא כתב שהסורים "הסתפקו" בירי נק"ל ומקלעים. איזו מדינה בעולם היתה מוכנה להשלים עם ירי נק"ל ומקלעים על אזרחיה? אולם הסורים ממש לא הסתפקו בנק"ל. נחשון תיאר את "ילדות המקלטים" שחווה כילד בשער הגולן, תחת אימת הסורים. הסורים הרבו להפגיז יישובים ישראליים. בליל שבת, י"ב באדר ב' תשכ"ב 18.3.62 פתחו הסורים בהפגזה כבדה על עין גב, שנמשכה ללא הפוגה עד הבוקר. עשרות פגזי תותחים ומרגמות פגעו בבנייני מגורים, בכיתות בית ספר, בבנייני משק, במקלטים וברכוש נייד. משהאיר היום לאחר ליל הפגזות וניתנה רשות לחברים לחזור איש לביתו – נתקלו החברים במראות ההרס הרבים. גם ותיקי שמיר יכולים לספר על מתנה מסוג זה וכך גם ותיקי יישובים רבים. גדות ספגה פעם 1,000 פגזים ביום אחד. ראוי שכל ילד ואזרח בישראל יבקרו בחדר הזיכרון בקיבוץ תל קציר, יראו את התמונות וישמעו את העדויות. לא בכדי תבעו תושבי הצפון מצה"ל לכבוש את הגולן במלחמת ששת הימים.

משגב מציג את אירועי מלחמת ששת הימים באור המגחיך את ההחלטה להעלות את צה"ל על הגולן. משגב מגחיך את דרישת משלחת היישובים מהממשלה לכבוש את הגולן. הוא ממחזר איזה ציטוט של דיין, שלטענת העיתונאי רמי טל אמר לו פעם שמטרת היישובים היתה נדל"ן. "הם חשבו על האדמות החקלאיות של הגולן". איזה רווח נדל"ני הרוויח מי מיישובי העמק בגולן? שאלה זו לא ישאל טל את עצמו ואת קוראיו. הוא גם לא ישאל איך חברי קיבוצים של השומר הצעיר, שהתחנכו על שלום ואחוות עמים, דורשים בתוקף לכבוש את הגולן. פשוט, החיים היו בלתי נסבלים.

משגב מעוות את החלטת הממשלה בנושא הגולן. את ההחלטה "אם תוך כדי פעולה בגבול יראה צה"ל צורך להיאחז ברמה הסורית, תובא התכנית לאישור ראש הממשלה ושר הביטחון", הוא מציג כהכרעה בעד עמדתו הבלתי מתפשרת של דיין נגד הפעולה. הוא אינו מזכיר את העובדה שראש הממשלה אשכול ומרבית השרים תמכו בפעולה, והסמיכו את אשכול ודיין להחליט עליה, כדי לא לכפות אותה על דיין. הוא לועג לשינוי העמדה של דיין, שהחליט לפתע על כיבוש הגולן, צעד שהתנגד לו עד רגע ההחלטה. הוא מתעלם מכך שסיבת התנגדותו של דיין היתה חששו שפעולה זו תביא למעורבות סובייטית. ברגע שמידע מודיעיני הפריך חשש זה, לא היתה עוד כל סיבה הגיונית למנוע את הפעולה ההכרחית, ולכן הוא נתן את הפקודה המתבקשת.

משגב מזכיר את העובדה שב-19.6.67 החליטה הממשלה על נכונותה לסגת מהגולן תמורת "חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל" ומכאן מסקנתו: "הרמה נתפסה כפיקדון. קלף מיקוח זמני. השאלה היחידה באותם ימים היתה לא אם תוחזר לידי הסורים, אלא באלו תנאים". גם כאן הוא מעוות את העובדות. הטראומה של מבצע "קדש" ב-1956 היתה האולטימטום של המעצמות לסגת מסיני ללא תנאי. מתוך חשש מתסריט דומה, החליטה הממשלה לחשק את עצמה בשני לאווים: אין נסיגה ללא חוזה שלום. אין נסיגה מעבר לגבול הבינלאומי (שכפי שהיטיב נחשון לתאר, הסורים עד היום אינם מכירים בו). משגב שכח לציין, שהיתה זו החלטה סודית ביותר, שלא פורסמה ולא הודלפה. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.

הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, ביטלה אותה. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים או כטענה. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.

משגב מתעלם מביטול ההחלטה, ומעלה את ההחלטה המבוטלת באוב, אחרי 42 שנה. איזו מגמתיות.

כתבותיו של משגב מרתיחות, אך יש בהן גם צד חיובי – אם שוחרי הנסיגה הולכים למחוזות הללו, כנראה שהם כבר על סף יאוש. ואכן, משגב הציג כמעט ביאוש את היחס של הציבור הישראלי לגולן, ומבטא אותו, בין השאר, בריבוי מספר הילדים הנושאים את השם גולן. הניסיון לקעקע את אהבת הגולן באמצעות אוסף של חצאי ורבעי אמיתות – פאתטי.

נחשון בן דוד הגיב כראוי על כמה מן האבסורדים בכתבותיו של משגב. עם זאת, ברצוני להתייחס לכמה מאמירותיו של נחשון. ראשית, בניגוד לטענתו – רבין וברק לא התעקשו על הגבול הבינלאומי, הם היו מוכנים לסגת גם מעבר לו. ברק הציע נסיגה לקווי 4.6.67, מעבר לגבול הבינלאומי, הוא התעקש רק על חוף הכינרת, או בלשונו "שרגליים סוריות לא תשכשכנה בכינרת".

שנית, נחשון כותב שתהיה לו בעיה אם הסורים יסתפקו בנסיגה לגבול הבינלאומי. למה? איזו קדושה יש לגבול הזה? מאחר שהסורים לא הכירו בגבול הזה ותקפו את ישראל, בתוקפנותם הם איבדו כל זכות מוסרית על הגולן. אין כל סיבה לתגמל את התוקפן, בוודאי לא אחרי עשרות שנים של העמקת ההתיישבות הישראלית בגולן.

ובכלל, מלכתחילה הכללת הגולן בשטח הצרפתי שיועד להקמת מדינה סורית נבעה מאינטרסים קולוניאליים של מעצמות זרות, וכבר אז לא היתה לכך הצדקה. לא בכדי, התנועה הציונית בראשות חיים ויצמן נאבקה למען הכללת הגולן בשטח א"י המנדטורית. בוועידת השלום בפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה, הציגה התנועה הציונית את תביעותיה. התנועה הציונית ראתה בגולן חלק מארץ ישראל. בהופעתה לפני ועידת השלום ב-3 בפברואר 1919 דרשה, כי הגבול יעבור בין המורדות המערביים של החרמון – המורדות המזרחית של החרמון – מזרעת בית ג'אן – לאורך פרשת המים עד מסילת הברזל החיג'אית – לאורך מסילת הברזל החיג'אזית עד לירמוך. הנימוקים לדרישה זו, כפי שהוצגו לבריטים במסמך שחתמו עליו נחום סוקולוב, חיים ויצמן, הלורד רוטשילד ואחרים היו: א. א"י אינה גדולה דיה כדי להכיל את יהודי העולם כולו. לפיכך על א"י להיות בעלת שטח גדול ככל האפשר. ב. כלכלתה של א"י תלויה באספקת מים. לכן חיוני בעבורה לא רק להבטיח את אספקת המים, אלא גם להחזיק בידה את המקורות עצמם ולפקח עליהם. החרמון הוא מקור המים של א"י ולכן עליו להיות כולו בא"י.

הגבולות שהם תבעו הם מעבר לשטח הגולן הישראלי היום. כידוע עמדת התנועה הציונית לא התקבלה. הגולן הובטח לצרפתים והפך לחלק מסוריה. אילו הסורים הסתפקו במה שקיבלו ולא תקפו את ישראל, עד היום הגולן היה בידיהם. משנהגו כפי שנהגו, איבדו את הגולן לצמיתות.

* "שישי בגולן"