הבלוג של אורי הייטנר

הקשר בין הוויכוח על ההתיישבות ביהודה ושומרון ועל עתיד הסכסוך הישראלי פלשתינאי לבין סוגיית המאחזים הבלתי חוקיים הוא מלאכותי ובשקר יסודו.

מי שמתנגד להתיישבות בכלל או באזורים מסויימים, אינו זקוק לסוגיית החוקיות כדי להתנגד להם. הוא מתנגד באותה מידה למאחזים בלתי חוקיים וליישובים חוקיים. הניסיון להטיל על עצם מפעל ההתיישבות תווית של אי חוקיות נדחה אינספור פעמים בבית המשפט העליון.

מצד שני, גם מי שתומך בהתיישבות בכלל או באזורים מסויימים – אין כל סיבה שבעולם שיתמוך במאחזים בלתי חוקיים. דווקא מי שרוצה לראות ביו"ש או בחלקים ממנה חלק ממדינת ישראל הריבונית, אמור להיות הראשון לתמוך באכיפת החוק הישראלי באותם אזורים. מי שרואה בחלקים אלה מדינת ישראל, לא יכול לתת ידו לאנרכיה. בדיוק כפי שאנו מצפים מן המדינה לא לאפשר בניה בלתי חוקית בכל מקום בארץ, כך אין לאפשר בניה בלתי חוקית ביו"ש. אך אין המדובר רק בשאלת הבניה הבלתי חוקית, אלא גם בשאלה – מי מוסמך, במדינה דמוקרטית, לקבל החלטות אודות הקמת יישובים. ומאחר שמדובר בהקמת יישובים כדי לעצב את גבולות המדינה, השאלה היא מי מוסמך לקבל החלטות אודות עיצוב גבולות המדינה. ודאי שאין לקבל מצב, שבו כל מי שחשקה נפשו בכך יחליט שהוא מקים יישוב, ללא רשויות התכנון של המדינה, ללא החלטות המדינה, בניגוד לחוק, ולצפות שהמדינה תאפשר זאת. ברור שהחברה הישראלית אינה יכולה לתת ידה לביריונות של מי שמצפצפים על המדינה, מצפצפים על החוק, ובוודאי במי שפוגעים בחיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל כאשר הללו נדרשים לאכוף את החוק. ובוודאי ובוודאי במי שנוהגים בדרך בה פעלו ביריונים אנטישמיים בתקופות הפוגרומים, ותוקפים באלימות פראית אזרחים ערבים, כדי להעניש את השלטון הישראלי, תחת הכותרת "תג מחיר".

יש לפרק מאחזים בלתי חוקיים. עם זאת, יש להגדיר מהו מאחז בלתי חוקי. ברור שהדו"ח הפוליטי של טליה ששון ממרצ אינו יכול להיות הבסיס להגדרת החוקיות, בדיוק כפי שאף אדם רציני לא יתייחס ברצינות לדו"חות של "שלום עכשיו" בנדון כבסיס להחלטות. יש לבחון בצורה אובייקטיבית ומקצועית את הסוגיה. ובבדיקה כזאת, אני מציע לקחת בחשבון את תקדים נמרוד.

בטרם אציג את מקרה נמרוד, אקדים בגילוי נאות – אני הייתי המזכיר הראשון של נמרוד ולמעשה פרוייקטור ההקמה שלו, מטעם החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית והמועצה האזורית גולן בשנים 2000-2001.

היישוב נמרוד עלה לקרקע במורדות החרמון ב-1980 כהיאחזות נח"ל (גילוי נאות נוסף - ב-1986-87 הייתי המדריך החברתי של ההיאחזות). ב-1999 החליט משרד הביטחון לעזוב את המקום. כדי למנוע ביזה ועזובה, נעשו צעדים מהירים כדי לאזרח את הנקודה בהקדם. משרד הביטחון, שבראשו עמד ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, העביר את המקום לרשות החטיבה להתיישבות. בין משרד הביטחון והחטיבה להתיישבות נחתם הסכם שאיפשר את איזרוח ההיאחזות והפיכתה ליישוב אזרחי לכל דבר. כבר באותה שנה עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים וניתנו אמצעי הייצור הראשונים, חרף העובדה שטרם הוגשה בקשה לוועדה המחוזית לתכנון ובניה.

המדינה ומוסדותיה יישבו את נמרוד, תמכו בה, נתנו למתיישבים הלוואות והבטיחו לדאוג בהקדם לאישור היישוב. הודות לתמיכת המדינה השקיעו התושבים את מיטב כספם בעסקי תיירות, ובעיקר בלינה כפרית.

והנה, בבוקר בהיר אחד משרד הפנים תבע את המשפחות המתגוררות בנמרוד בגין הפרת חוקי הבניה ושימוש ללא היתר. בית משפט השלום ביטל את כתבי האישום. ערעור המדינה נדחה פה אחד בבית המשפט המחוזי בנצרת, בהרכב של השופטים אברהם, הלמן ועאטף ב-24.4.09.  

בית משפט השלום קבע שהמדובר במקרה עליו נאמר "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". בית המשפט המחוזי קבע שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות היא כה חריפה, עד שהיא מצדיקה ביטול כתבי האישום ממש.

העובדות מלמדות, טען בית המשפט, כי במשך עשר שנים מיום העלאתן של המשפחות על הקרקע ליישוב נמרוד, בעידודן המסיבי של רשויות המדינה, ועד היום, טרם תוכננה ואושרה תכנית מתאר מקומית ליישוב, שעל פיה יוכל מי מהמשיבים [תושבי נמרוד, המשיבים לעתירה א.ה.] להפנות בקשות למתן היתרי בניה, או שימוש חורג. מדובר במצב בלתי נסבל, בנסיבות בהן מחד גיסא, עודדה המדינה את המשיבים, גם בתמריצים כספיים (לצורך בניה), להתיישב ולבנות במקום, ומאידך גיסא נתקיים מצדה מחדל מתמשך בתכנון ואישור תב"ע [תכנון בניין ערים א.ה.] ליישוב נמרוד. בית המשפט הגדיר מצב בלתי נסבל זה, "התעמרות במשיבים".

בית המשפט פסק כי במקרה זה יש משום "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות". זאת, כי אין מדובר במי שפלשו למקום יישוב, אלא במי שהוזמנו על ידי שלטונות המדינה לגור באותו מקום ואף זכו לתמיכה ועידוד מסיביים משלטונות המדינה. שלטונות המדינה תמכו בהם, אך באמצעות זרוע אחרת של המדינה פעלו להעמדתם לדין פלילי.

כמו כן, נקבע כי לא קיימת דרך אלטרנטיבית ואין לקבל את טענת ב"כ המערערת [הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במשרד הפנים א.ה.], שלפיה, המקום להתחשב במצב שם המשיבים הנו במסגרת הטיעון לעונש. בהיעדר תב"ע ובהיעדר כל אפשרות לקבלת היתרי בניה, או שימוש, לא יכולים המשיבים לבצע שום עבודה הכרוכה בבניה כלשהי, אפילו לא שיפוץ כגון של גג בית דולף וכיו"ב, שכן גם אלה נחשבים על פי הדין "עבודות בניה", וגם הם טעוני היתר, שמן הסתם לא ינתן גם הוא, בהיעדר תב"ע.

מן הראוי שהתקדים הזה יחול על המאחזים ביו"ש (ויש לציין שמקרה נמרוד אינו התקדים, אלא אף הוא הסתמך על פסק דין דומה בסוגיית אזרוח היאחזות נחל עירון באזור ואדי ערה).

איני בקיא בפרטי סוגיית המאחזים, אך טענת המתיישבים היא שהממשלה ומוסדותיה עודדו אותם להקים את היישובים וסייעו להם. לטענתם, ראש הממשלה אריק שרון ושר הביטחון בנימין בן אליעזר היו מעורבים אישית בעלייתם לקרקע, עודדו אותם ותמכו בהם. את הטענות הללו יש לבדוק. אותם יישובים, שהבדיקה תאמת טענה זו, אינם יכולים להיקרא "מאחזים בלתי חוקיים". אם מישהו פעל כנגד החוק, אין אלה המתיישבים ולכן אין לפגוע בהם. ניתן להפעיל אמצעים משפטיים כלפי מי שאישרו את התיישבותם, אם עשו זאת שלא כחוק, אך אין לעקור את המתיישבים מביתם, שהוקם בהיתר המדינה.

בית המשפט המחוזי בנצרת, שדחה את ערעור המדינה, החיל על תושבי נמרוד את "ההגנה מן הצדק". הגנה מן הצדק, היא טענת הגנה במשפט הפלילי, אשר קבלתה מביאה לביטול כתב האישום שהוגש כנגד האנשים, או לעיכוב ההליך המשפטי. טענת הגנה מן הצדק לביטול כתב אישום תתקבל רק במקרים נדירים ביותר בהם התנהגות הרשות הציבורית התובעת את האזרח "היא התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. מדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלי נפגעת".

אם אכן חלק מן המאחזים המוגדרים "בלתי חוקיים", קמו בתהליך הדומה להקמת נמרוד, הם ראויים ל"הגנה מן הצדק", מפני הכוונה לעקרם.

* "אומדיה"