התרבות התקשורתית הישראלית מיקדה את ההתעניינות הציבורית בפרשת בנק הפועלים בעימות האישי בין נגיד בנק ישראל פישר לבין הבעלים של הבנק שרי אריסון והיו"ר דן דנקנר. מי ינצח? מי חזק יותר?
אולם העימות האמיתי לא היה בין אישים אלא בין שתי תפיסות – נגיד הבנק ייצג את התפיסה לפיה יש אינטרס ציבורי לגיטימי; יש לציבור אינטרס בעסקים הגדולים ובוודאי באלה שבהם מושקע כספו. אריסון ודנקנר ייצגו תפיסה, לפיה האינטרס הציבורי אינו לגיטימי, כיוון שמדובר בבנק פרטי וזכותם של בעליו לעשות בו ככל העולה על רוחם, בשם הכלכלה החופשית, הקניין הפרטי והכלכלה הנכונה.
הגישה שאותה מייצגים אריסון ודנקנר היתה הבון טון במרבית מדינות העולם המערבי בשלושים השנים האחרונות, והמדינה שהרחיקה לכת יותר מכל היא ישראל. גישה המייצגת את האינטרס הציבורי, החותרת לרגולציה ולמעורבות כלשהי של המדינה במשק היתה מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הציבורי; היתה זו גישה נלעגת, שהוצגה כמיושנת, כלא מעודכנת.
והנה, קרה מה שלא יכול היה בשום אופן לקרות לפני שנה – האינטרס הציבורי גבר על האינטרס הפרטי של ההון הגדול. האינטרס הציבורי ניצח בקרב, אך המערכה לא נגמרה. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות, שמדובר בדרך חדשה. עוד לא ברור מהי הדרך, אבל המערב כולו – ארה"ב, אירופה ומסתבר שגם ישראל, אינן דבקות בדרך שהעניקה, בשם הכלכלה החופשית, חופש מוחלט לקבוצה מצומצמת של משפחות הון לעשות בכלכלה כל שיעלה על רוחן, בהיותן אדוני הארץ. לא עוד.
אין זה עימות בין סוציאליזם וקפיטליזם. אי אפשר לחשוד בסטנלי פישר בסוציאליזם, רחמנא לצלן. זהו מאבק בין גישה המעניקה לציבור, לחברה, למדינה מקום לשמור על אינטרס הכלל, שהוא גם האינטרס הפרטי של הרוב הגדול של האזרחים, לבין גישה השוללת את המקום הזה, כי העולם שייך רק למצליחנים.
המאבק נגד הקפיטליזם החזירי, אינו מאבק נגד הכלכלה החופשית אלא נגד החזירות. במאבק כזה, יש מקום לשיתוף פעולה בין הסוציאל-דמוקרטיה לבין הקפיטליזם הנאור, בחתירה לדמוקרטיזציה של הכלכלה ובלגיטימציה לגישה לפיה יש למדינה אמירה בכלכלה. כן, זה גם האינטרס האמיתי של הקפיטליזם. הרי אם הקפיטליזם מתנגד לכלכלה ריכוזית ודוגל בביזור הכלכלה, אסור לו לתת לקומץ משפחות להוביל כלכלה סופר ריכוזית, שבה הן שולטות במשק, שולטות בתקשורת ובעלות השפעה עצומה על הפוליטיקה. הקפיטליזם החזירי אינו שוק חופשי באמת, אלא מוטציה של השוק החופשי.
הקפיטליזם החזירי דירדר את הכלכלה העולמית למשבר חריף וקשה. כעת על העולם החופשי, ועל ישראל בכלל זה, לצאת לדרך חדשה, דרך נאורה, שבה יהיה מקום לכלכלה חופשית אך לא פרועה, שאינה מבוססת רק על רדיפת הבצע, אלא יש בה מקום גם לאחריות ציבורית, שמאפשרת פיקוח מסויים של המדינה שלא יאפשר עוד השתלטות עויינת של קומץ טייקונים על הכלכלה; דרך שתבטיח את האינטרס הציבורי, את חסכונות הציבור, את הביטחון הסוציאלי של האזרחים. אין סתירה אמיתית בין מדינת רווחה לבין כלכלה חופשית. יש סתירה בין מדינה רווחה וכלכלה חופשית לבין רדיפת הבצע החזירית שאינה יודעת שובע, אליה התרגלנו בשנים האחרונות.
האם הליכתו של דן דנקנר הביתה מבשרת מפנה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
