הבלוג של אורי הייטנר

הצעה לנאום המדיני של נתניהו

"ישראל מודה לנשיא אובמה, נשיאה של ידידתנו ובת בריתנו ארצות הברית, על רצונו להביא לשלום ולסיום הסכסוך בין ישראל לשכנותיה ומברכת אותו על כך". במילים אלה, ראוי שיפתח נתניהו את נאומו המדיני באוניברסיטת בר אילן. "כמדינה שוחרת שלום מיום הקמתה, ממשיכה ישראל להושיט יד לשלום לשכנותיה, ותשתף פעולה עם כל ניסיון כן ואמיתי לשים קץ לסכסוך.

כדי לסיים את הסכסוך, יש לסלק, בראש ובראשונה, את הגורם לסכסוך. הגורם לסכסוך הוא התעקשותם של הערבים לראות ביהודים ובמדינת ישראל נטע זר במזה"ת, וסירובם לקבל את זכות קיומה של מדינת העם היהודי הריבונית. הערבים לחמו בציונות מראשיתה, בטרור ובאלימות. הם דחו כל פשרה. תגובתם להחלטת החלוקה של האו"ם היתה התקפה על היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה, במטרה להשמידו. ביום הקמת המדינה פלשו אליה צבאות ערב במטרה למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. מדינת ישראל ניצחה והיתה לעובדה, אולם שכנותיה לא הכירו בה. כאשר ישבה ישראל בקווי 49' המכונים היום קווי 67', לא השלימו הערבים עם קיומה, והתוקפנות שהפעילו כלפיה לא פסקה אפילו ליום אחד. זה הרקע לפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמת מגן במלוא מובן המילה.

במלחמת המגן שחררה מדינת ישראל שטחי מולדת, שזכותה ליישב אותם ולהחיל עליה את ריבונותה אינה ניתנת לערעור. עם זאת, ממשלות ישראל לדורותיהם הביעו נכונות לפשרות מרחיקות לכת – פשרה טריטוריאלית, פשרה פונקציונלית, אוטונומיה ואף נסיגה מלאה. כל ההצעות נדחו על הסף. הפלשתינאים לא קיבלו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק בקמפ-דיוויד ולא את הצעותיו הנדיבות של אולמרט, אף שהללו דיברו למעשה על נסיגה מלאה וחלוקת ירושלים. ישראל נסוגה משטחים רבים ביהודה ושומרון בהסכם – אחרי אוסלו, וללא הסכם – בהתנתקות. כל שטח ממנו נסוגה, היווה בסיס לתוקפנות וטרור נגדה.

כל עוד לא יקבלו הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל, לא יכון שלום, גם אם ישראל תרחיק לכת בוויתוריה. לכן, כדי לקדם את השלום, יש לתבוע מהם הכרה זו. את ההכרה הזו יש לגבות במעשה מדיני – ויתור סופי ומוחלט על טענת "זכות השיבה".

ישראל, מצדה, מכירה בזכותם של הפלשתינאים להגדרה עצמית במדינה עצמאית, או לחלופין בקונפדרציה עם ירדן. ברגע שהם יעמדו בתנאי הסף אותם הזכרתי, ניתן יהיה לחלק את הארץ בין שני העמים.

זוהי פשרה קשה וכואבת. ישראל אינה מוותרת על זכותה על הארץ ודוחה בתוקף כל פקפוק בלגיטימיות מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אולם כדי להבטיח את צביונה היהודי וכדי להביא לשלום בינה לבין הפלשתינאים, מוכנה ישראל לוותר על שטחים בא"י.

ישראל לא תוותר על זכותה לביטחון לאומי ועל זכותה לגבולות בני הגנה ולא תקבל את התכתיב הדורש ממנה לעקור את כל יישוביה. אני הייתי ראש האופוזיציה ליצחק רבין וניהלתי מאבק חריף וקשה נגד דרכו. היום, אני מאמץ את מורשתו. ממשלת ישראל מאמצת את מתווה הסדר הקבע של יצחק רבין, כפי שהציג אותו בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצחו:

'גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון'.

על בסיס עקרונות אלה, מוכנה ישראל לקבל את העיקרון "שתי מדינות לשני עמים". אני משוכנע שרוב הציבור בישראל יתאחד סביב מורשת רבין. מגוש קטיף ישראל נסוגה, בניגוד לדרכו של רבין, ואת הנעשה אין להשיב. אך את שאר המתווה ישראל מאמצת כמדיניותה הרשמית.

ברגע בו יקבלו הפלשתינאים את זכות קיומה של המדינה היהודית ויוותרו על טענת השיבה, ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל, על בסיס מתווה רבין".

"ישראל היום" *