אין זאת הפעם הראשונה שאני כותב מאמר תחת כותרת זו. הפעם הקודמת היתה לפני כ-15 שנים. היה זה לאחר שכרמלה בוחבוט רצחה את בעלה, לאחר שנים רבות שבהן התעלל בה. היא זכתה לאהדה ציבורית ותקשורתית רבה, והמעשה שלה היה כמעט מופת והמלצה לנשים מוכות.
אלימות בכלל ואלימות במשפחה בפרט היא תופעה שיש להלחם בה בכל כוח. אולם מכאן ועד הצדקת רצח הדרך ארוכה. נגד תופעה זו יצאתי בתקיפות.
כמעט לכל רצח וכמעט לכל פשע ניתן למצוא הצדקות ונסיבות מקלות. מכך מתפרנסים לגמרי לא רע עורכי הדין. אולם בשיח הציבורי, מן הראוי שהגינוי יהיה מוחלט, ללא סייג, בלי אבל ובלי חבל.
יגאל עמיר היה בטוח שהוא מציל את מדינת ישראל ושהוא מונע עוול מהמוני אזרחי ישראל, כאשר רצח את רבין. אז מה? יש בכך כדי להקל במאומה בחומרת מעשהו? יש בכך כדי להקל במאומה בחומרת מעשהו בעיני מי שהתנגד בכל תוקף לדרכו של רבין?
כך יש להתייחס לניסיון הרצח ברמת הכובש. גינוי מוחלט, חד משמעי, ללא סייג. והנה, אני קורא אמירות, בעקבות הפשע הנתעב, כמו: "קל להשתמש בסיסמאות ובדמגוגיה ('אלימות היא אלימות...' וכו') ולא לנסות לבדוק, לחקור, לשאול, לברר – מה/מי גרם ליוסי שנייברג מרמת הכובש ליטול אקדח ולירות בגידי כהן ובעצמו. לא שיש להצדיק ירי ואלימות, אבל מדוע בכירי התנועה מעדיפים לגנות את היורה עלו השלום, ולא מנסים לברר מה הביאו למעשה הנורא?" (יהודה פלג, "לחקור את הנסיבות", "ידיעות הקיבוץ" 12.6.09). מס שפתיים "לא שיש להצדיק בלה בלה בלה, אבל..." – בדיוק כמו מצדיקי רצח רבין. והוא מוסיף באיום: "אם המנהלים לא ישנו את דפוסי עבודתם... הם עלולים להזמין על מי מהם פרץ של תגובות קשות, שחלקן עלולות, לדאבוננו, להיות לא נשלטות או אלימות". דברים נוראים – הקורבן "הזמין על עצמו". התגובה האלימה היא "בלתי נשלטת". מה זה אם לא הצדקת רצח?
אין זו התגובה הראשונה ברוח זו. האם ירדנו מהפסים?
הוויכוח על דמות הקיבוץ קשה וכואב, אולם הוא חייב להתנהל בתוך קווים אדומים ברורים. "אלימות היא אלימות", "רצח הוא רצח" אינם סיסמאות דמגוגיות. ברגע שאדם רצח, או ניסה לרצוח, הוא מחק במעשהו את כל טענותיו, תהיינה מוצדקות כאשר תהיינה.
* "שווים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
